עיקרון גדול, אולי אחד הגדולים, בהוויה הישראלית הוא “המרוץ לדירה”. מרוץ שנובע מאיזה כורח מאוד ברור לכל ישראלי, לפיו “צריך לקנות דירה”.
ואז נכנסת שאלת מיליון הדולר, או בישראלית, שאלת ה-4 מיליון השקלים – שאלת ה”מתי”; מתי נגשים את הכורח הזה, או את החלום הזה שהכתיבו לנו מאז שאנחנו מכירים את עצמנו, מתי נקנה דירה??
ראוי להדגיש כאן, שמדובר בסיפור של בעלות על דירה שאנחנו גרים בה, כן?
כלומר, הצורך לגור בין ארבעה קירות שהם “שלנו”; צורך הבוער בקרבם של רוב רובם של הישראלים והישראליות, בעיקר הזוגות הצעירים שזה עתה מיסדו את יחסיהם.
המטרה שלנו במאמר הזה היא לפרק את העניין הזה, את הסיפור של בעלות על דירה שאנחנו גרים בה. המטרה שלנו היא, כרגיל, פשוט לשאול את עצמנו שאלות.
לשאול את עצמנו מה הן האלטרנטיבות, מה אפשר לעשות עם ארבעת הקירות האלה שמשמשים לנו כבית, או במקומם.
פרק 1 – “אבל ערך הנדל’ן בארץ כל הזמן ממשיך לעלות!”
הסוגיה הראשונה שראוי לדבר עליה היא אחת המרכזיות העולות בהקשר של החזקת דירה.
יותר נכון, זה אחד הטיעונים הראשונים שמעלה מי שטוען שכדאי להחזיק נכס נדל”ני בארץ, למטרת מגורים.
הטיעון הזה הוא משהו בסגנון של “אבל למה אתם מדברים על חו’ל כשערך הנדל’ן בארץ ממשיך לעלות?!”
אנחנו מדגישים שוב, אם זה לא היה ברור, שאנחנו ממש לא נגד להחזיק נכס נדל”ני בארץ, השאלה היא רק למה משמש אותו נכס.
אם הוא משמש אותנו למגורים, אז לדעתנו הוא, ואנחנו, מפספסים את הפוטנציאל הפיננסי שלו. אם הוא משמש אותנו להשקעות – זה כבר סיפור (טוב) אחר לגמרי.
הנדל”ן בארץ חזק והערך של הנכסים עולה. בשנה וחצי האחרונות (החל ממרץ 2022) אנחנו גם מזהים שינויים בשוק הזה של נדל”ן למגורים, שהופכים אותו לאטרקטיבי יותר להשקעה, ביחס לעבר.
אנחנו גם כולנו מקווים שהוא ימשיך לשמור על רמה גבוהה, כי זה אחד הביטויים לאטרקטיביות של מה שנקרא מדינת ישראל, ולְחוזקה של המערכת הכלכלית הישראלית.
אבל מה שקורה ממרץ 2022 מזכיר לכולנו שהמשפט “הנדל’ן בארץ תמיד עולה” הוא לא מדויק. צירפנו פה גם שקף שמראה הרבה שנים לאחור את שוק הנדל”ן למגורים בישראל.
למה ערך הנכסים עולה?
יש הרבה סיבות רבות לכך. ענייני היצע וביקוש (או יותר נכון ביקוש שעולה על ההיצע, לאורך שנים), גידול אוכלוסין וקליטת עלייה, מדיניות של הממשלות לדורותיהן, וכאמור, מערכת כלכלית חזקה, שכוללת בין היתר שיעורי אבטלה נמוכים יחסית ו”סטארט-אפ ניישן”.
אבל לדעתנו, ההיבט התרבותי-ישראלי הוא הגורם המרכזי לפער הזה בין היצע וביקוש, לטובת הביקוש, בכל הנוגע לרכישת דירה למגורים בארץ.
מה זאת אומרת ההיבט התרבותי-ישראלי?
חינוך פיננסי.
כולנו, או לפחות רובנו, קיבלנו חינוך פיננסי מסוים מאוד. חינוך פיננסי שכלל את אותו כורח שהזכרנו קודם – “צריך” לקנות דירה, “משלנו”, לגור בה.
והנה לנו חיבור בין תרבות לבין כלכלה: הדירה הזו שקנינו כדי לגור בה מייצגת יציבות כלכלית ומעניקה תחושת ביטחון, לדעתנו – תחושה מתעתעת שלא נטועה במציאות הכלכלית או הפיננסית. אבל עוד נגיע לזה.
עכשיו נחזור לעניין ערך הנדל”ן בישראל – שנמצא במגמת עלייה, בדרך כלל ולאורך זמן.
אבל, ויש כאן אבל גדול: מה זה עוזר לנו שאנחנו גרים בדירה שנמצאת בבעלותנו??? (אגב, גם הבעלות הזו היא לא בדיוק מלאה שלנו, אלא יותר משותפת עם הבנק, כשהבנק הוא בדרך כלל השותף הבכיר…).
איך משרתת אותנו העובדה שהערך של הבית או של הדירה שלנו עלה? מה אנחנו עושים עם הערך הזה? מה זה בעצם משנה אם הדירה שקנינו במיליון וחצי שקל בשנת 2010 שווה היום 3 מיליון שקל, אבל רמת החיים שלנו נותרה כשהייתה? האם עליית הערך הזו עוזרת לנו לשלם חשבונות? האם היא עוזרת לנו עם ההתייקרות ביום יום? האם היא מתורגמת לכסף בכלל?
אם היה לכם ספק, התשובה לכל השאלות האלה היא “לא” אחד גדול.
זה מעולה שהערך עולה, אבל אנחנו רוצים וצריכים את ההון שלנו כאן ועכשיו, כדי לחיות איתו את החיים במלואם, ולא כדי לממן את תשלומי המשכנתה – אותה שותפות עם הבנק – שרק הולכים וגדלים, בטח כשהריבית גבוהה כל כך, כמו בשנה האחרונה.
פרק 2 – “שמעתי מההורים שלי כל החיים שלא גרים בשכירות”
אז אמרנו שהמרוץ לדירה המיועדת למגורים שלנו הוא ממש חלק מה-DNA הישראלי, בדיוק כמו היעדים או המרוצים האחרים שכמעט כל מי שגדל כאן משתתף בהם: להצטיין בלימודים, לעבור את הצבא בשלום, ללמוד משהו טוב, למצוא עבודה טובה, להתחתן ואז…
אז גם לקנות דירה למגורים. וכמובן שמיד אחר כך ילדים וכו’ וכו’. המסלול הקבוע והמוכר לכולנו.
מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו יצאנו מהמסלול, מ”מרוץ העכברים” המוכר, ועברנו למסלול חלופי – של התפתחות אישית, זוגית ומשפחתית שונה לגמרי.
חלק מרכזי מהמעבר הזה למסלול אחר הוא השלב החגיגי של בעלות על דירה, שעליו אנחנו מדברים בסדרה הזו: בעלות, שכירות, ומה שביניהן.
מה עומד מאחורי “היעד הכלכלי הגדול” של הישראלים, הוא בעלות על הדירה שאנחנו גרים בה?
יש כמה סיבות לכך.
הסיבה הראשונה היא “ביטחון פיננסי לטווח ארוך”
אחת הסיבות העיקריות לכך שרכישת דירה זוכה להערכה רבה בישראל היא ההיסטוריה של עליית מחירי הנכסים בארץ – עניין שדיברנו עליו בפרק הקודם.
במהלך 14 השנים האחרונות אכן נרשמה מגמה של עלייה עקבית בערכי הנכסים הנדל”ניים למגורים, מה שהוביל רבים לראות בהם יעד ששווה “להשקיע” בו.
רק שברוב המקרים לא באמת מדובר בהשקעה… בואו רגע נזכיר מה היא השקעה בעצם.
השקעה פיננסית היא כסף שמצמיח כסף. כסף שעושה כסף. כסף שקונה לנו נכס – שמניב לנו הכנסות. שוב: נכס מייצר לנו כסף. לא שואב כסף, אלא מייצר. מגדיל. כל המילים שקשורות לצמיחה.
כלומר, אם נחזור לסיבה הראשונה לכך שכל הישראלים רצים לקנות דירה למגורים – השגת ביטחון פיננסי לטווח הארוך – דירה כזו היא לא בדיוק נכס… היא אולי הרבה דברים טובים אחרים, ואחרי 30 שנה שנגור בה ונסיים לשלם משכנתה עבורה ונחליט שאנחנו משכירים אותה – אולי אז היא תהפוך להיות נכס. אבל עכשיו, וגם בעשור הקרוב, היא ממש לא נכס.
גם המחירים שעולים רוב הזמן לא הופכים אותה לנכס. על הנייר היא שווה יותר – זה כמעט בטוח, אבל כל עוד אנחנו לא מממשים את השווי הזה, וממשיכים לחיות את אותם חיים בין ארבעת הקירות האלה, ששווים יותר, עליית הערך הזו היא לא באמת הדרך אל העושר, או ביטחון פיננסי.
פסיכולוגי – אולי, אבל פיננסי – לא.
בקיצור, בעלות על דירה נתפסת כאסטרטגיה ארוכת טווח לצבירת עושר, בגלל מחירי הדירות שעולים לאורך הזמן. אבל בפועל, לתפיסה הזו אין אחיזה רצינית במציאות (לדעתנו לפחות. וגם לדעתם של לא מעט אנשי מקצוע, כלכלנים ויועצים פיננסים).
הסיבה השנייה היא יציבות ועצמאות.
כולנו רוצים יציבות וקביעות בחיים שלנו. זה נותן לנו ביטחון ורוגע ושלווה, וגם, בניגוד למגורים בשכירות למשל, שנתפסים כלא יציבים וכבלתי צפויים, בית של קבע מעניק לנו תחושה של חופש ושל עצמאות.
עצמאות בהחלטות שלנו ובהעדפות שלנו סביב “האופי” של הבית וסביב ההתאמה שלו לצרכים שלנו.
כן, זה מוכר לנו היטב. היינו שם. אבל למדנו לאורך הדרך שלנו שאת כל הדברים האלה, את כל התחושות הטובות והחשובות האלה, אפשר לקבל גם במודל השכירות (צריך לחפש ולמצוא בעל בית “בן אדם” שרואה בדיירים שלו נכס, לא פחות מהנכס עצמו; צריך ללכת לחוזי שכירות ארוכי טווח; צריך להעריך את הדינמיות ואת “הקלילות” שמקבלים בדירה שכורה, ועוד ועוד…).
אפשר לגור בדירה שכורה, להרגיש טוב וגם לצמוח פיננסית במקביל.
הסיבה השלישית היא תחושת שייכות.
לישראלים יש שאיפה וזיקה תרבותית חזקה לבעלות על קרקע ועל רכוש. בעלות על דירה נטועה עמוק בנפש הישראלית ולרוב קשורה לענייני זהות ומעמד חברתי.
הרצון להחזיק בנכס שגם משמש אותנו למגורים נעוץ כנראה גם בחיבור ההיסטורי והתרבותי העמוק לקרקע, ומחזק את הרעיון שהשקעה בדירה “משלנו” היא הדרך להצמיח שורשים ולבסס את מקומנו בתוך הקהילה שסביבנו.
גם כאן – הפתעה! אפשר להצמיח שורשים ולהיות חלק פעיל מקהילה פעילה גם כששוכרים דירה או בית, ולא רק כשהשם שלנו רשום בטאבו של הדירה או הבית האלה (וגם זה כאמור מבוסס ניסיון של 8 שנות “חיים בשכירות”).
הסיבה הרביעית היא הטבות מס ותמריצים.
כאן נכנסות לתמונה ממשלות ישראל לדורותיהן. המדיניות של המדינה מעודדת את הבעלות על דירה המיועדת למגורינו.
לאורך השנים הממשלות הטמיעו תמריצים והטבות מס שונות, כמו למשל: תוכנית “מחיר למשתכן” או “דירה בהנחה”, תעריפי ארנונה מופחתים לרוכשי דירה ראשונה, הקלות מס הקשורות למשכנתה, פְטורים ממס על מכירת בית מגורים ראשון ועוד.
כל אלה הופכים את רכישת הדירה לאטרקטיבית יותר, לכאורה, גם מבחינה כלכלית, ודוחפים את השבט הישראלי במעלה הדרך אל חלום הדירה המיוחל.
הסיבה החמישית היא סוגיית הירושה. או: “אבל מה נשאיר לילדים?!”
זה כנראה העניין הרגשי ביותר. רכישת דירה נתפסת לרוב כאמצעי להעברת עושר ולהבטחת עתידם הכלכלי של הדורות הבאים שלנו.
ישראלים רבים רואים בדירה המשמשת אותם למגוריהם נכס בעל ערך שיכול לעבור בירושה לילדים ולנכדים, סוג של בסיס איתן ליציבות הפיננסית ולצמיחה הכלכלית שלהם.
אין ספק שירושה כזו יכולה להועיל לכל ילד או נכד שיזכה בה, אבל אנחנו שואלים כאן שתי שאלות:
- מה איתנו? האם כל אחד מאיתנו צריך לחשוב 60 או 70 שנים קדימה, על היום שאחריו, או שיהיה נכון יותר להתמקד בעשורים הקרובים יותר, בחיינו שלנו, יחד עם הילדים והנכדים?
- האם אין דרכים אחרות “לדאוג לילדים”?
בוודאי שיש. עולם ההשקעות – שוק ההון וכל האלטרנטיבות לשוק ההון – מלא באפשרויות.
וזו גם השורה התחתונה של כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן.
יש עוד אפשרויות. בואו נבחן אותן. בואו נסיר מעלינו את האקסיומות שגדלנו עליהן, כולנו. בואו נהיה קצת יותר ביקורתיים ושואלים. קצת יותר סימני שאלה וקצת פחות סימני קריאה.
העושר הרב דורי יכול לנבוע מנכסים שאינם הדירות או הבתים שאנחנו חיים בהם.
השלב הראשון הוא להכיר באמירה הזו, השלב השני הוא לבחון אותה ולשאול סביבה שאלות, והשלב השלישי הוא להשקיע. אולי אם נשקיע את ההון שלנו בדירות להשקעה ולא בבית למגורים נוכל בסופו של יום להוריש לילדים יותר הון/כסף/רכוש מאשר “הבית בבעלות” שעליו נלחמנו עשורים, כדי “שיהיה מה להוריש לילדים”? (נסו לחשוב על זה ככה).
פרק 3 – בעיות עם המגורים בשכירות
עכשיו נדבר על כמה מהפחדים הגדולים הכרוכים בחיים בשכירות; הסיוטים של רוב הישראלים, שגם אנחנו היינו חלק מהם. רוב הישראלים שמשקיעים את כל האנרגיה שלהם ואת כל ההון שלהם בארבעה קירות יקרים במיוחד, שיקיפו אותם.
הסיבה שאנחנו בוחרים לדבר כאן על בעיות שלכאורה כרוכות במגורים בשכירות, ולא פשוט על היתרונות הרבים שלהם היא סיבה פשוטה: זה חלק מהשיטה שפיתחנו לעצמנו. להסתכל לפחד בעיניים, להגדיר אותו ולפרק אותו לגורמים – זו הדרך שלנו להתמודד איתו ולהתגבר עליו.
אז הנה כמה מהפחדים המרכזיים שמלווים את כל הנושא הזה של חיים בשכירות.
הפחד הראשון הוא קפיצה בשכר הדירה.
סעיף הדיור הוא סעיף ההוצאה המרכזי בתקציב של רוב משקי הבית, וזה נכון שעם כל ההתייקרות הגדולה של השנה האחרונה דמי השכירות עלו.
השוכרים חשופים לכאורה להוצאות גבוהות ובלתי צפויות – וזה באמת מפחיד.
אז מה עושים? מקבְעים. אומנם קביעות בהקשרים אחרים, של תעסוקה למשל, היא לא דבר טוב בעינינו, אבל בכל מה שנוגע לשכר דירה – כמה שיותר קבוע, לכמה שיותר זמן!
חפשו את הדירה או את הבית שמתאים לכם ולמשפחה שלכם, השוו מחירים ונהלו משא ומתן עיקש עם בעל הבית. נסו להגיע להסכמה על הסכום הנמוך ביותר האפשרי, כמובן, ולאורך זמן.
חוזה שכירות קבוע וארוך טווח הוא הדבר שאתם רוצים להשיג כאן. זה בעצם מה שיאפשר יציבות פיננסית.
כך, אם סעיף הדיור בעמודת ההוצאות לא ישתנה, או ישתנה מעט, נוכל להפנות את האנרגיות שלנו למקומות אחרים.
בתכל’ס, אגב, זה בדיוק מה שאנחנו עשינו: חיפשנו ומצאנו את הבית שמתאים לנו ולמשפחה שלנו, מצאנו בעל בית מצוין, שאפשר לדבר איתו ושגם הוא מעוניין בשוכרים טובים שמשלמים בזמן, ולאורך זמן.
חתמנו חוזה ארוך טווח, ואנחנו רגועים.
הפחד השני הוא אובדן של תחושת ביטחון
החוזה ארוך-הטווח הזה מרגיע גם בהיבט הפיננסי וגם בהיבט נוסף, שמטריד אנשים שחוששים מהנושא הזה של השכירות. וזה הפחד השני המרכזי: אובדן של תחושת הביטחון, בטח ובטח אם מדובר במשפחה עם ילדים.
המון זוגות, הורים לילדים, אומרים לעצמם: “אבל מה יקרה אם פתאום ‘בעל הבית ישתגע’, וירצה שנסיים את החוזה ונצא מהבית כי יש לו כל מיני רעיונות אחרים לגביו? מה יהיה עם הילדים?! לאן נלך?!”
זה באמת מפחיד. וכהורים לחמישה ילדים אנחנו הכי מבינים את גודל האחריות ואת החששות ואת הרצון לספק לילדים שלנו ולעצמנו את הסביבה הבטוחה ביותר שיש.
אבל שוב, יש חדשות טובות בהקשר הזה: חוסר הוודאות וחוסר היציבות האלה הם חוסרים מדומים.
גם כאן, חתימה על חוזה ארוך טווח פותרת את רוב הבעיות, ובנוסף – תאמינו או לא, יש חוקים.
גם למשכיר ולגם לשוכר יש חוקים שמגינים עליהם, ואחד המפתחות כאן הוא להכיר ולהבין את הזכויות שלנו, כשוכרים, ולחתום על חוזה שמגן על האינטרסים שלנו בצורה מקסימלית, בהתאם לחוקים (יכולים להיכנס למשל לאתר “כל זכות” ולקרוא על זה קצת).
בנוסף, גם פיתוח מערכת יחסים טובה עם בעל הבית כנראה יגביר את הסבירות לתקופת שכירות יציבה יותר. ובפרקטיקה, באחוזים, מתוך מאות אלפי משפחות שגרות בשכירות, כמה לדעתכם “נזרקות” לרחוב באמצע החוזה על ידי בעל הבית? התשובה היא: מעט מאוד; התמונה שאנשים מציירים לעצמם בראש היא: הרבה מאוד.
זה קורה בגלל שמקרים נדירים מסוג אלה תמיד מתפרסמים ומקבלים קשב רב כי הם “סקסיים” ורכילותיים ואנשים אוהבים את ה”חדשות הרעות” ולא את ה”חדשות הרגילות”. כאלה אנחנו….
את הפחד השלישי אפשר לכנות “חוסר שליטה על הנכס”.
הכוונה היא לכל מיני מאפיינים של הבית, כמו ענייני תחזוקה, עיצוב ואפילו שכנים, שלכאורה – אם הוא לא בבעלותך, אין לך שליטה עליהם.
מהניסיון שלנו אנחנו יכולים להגיד על זה כמה דברים:
- גם אם הנכס בבעלותנו אין לנו באמת שליטה על הכול, בטח שלא על נושא זהות השכנים למשל. בעניין הזה, דווקא השכירות היא יתרון גדול, כי אם “השכנים לא נאים בעינינו”, קל יותר לארוז את עצמנו ולעבור דירה (“קל” כמובן רק ביחס למצב של בעלות על אותה דירת מגורים, ולא באופן מוחלט, כי לעבור דירה זה אף פעם לא “קל”…).
- תחזוקת המבנה היא סוגיה שגם אותה ניתן להסדיר במסגרת חוזית – כלומר להגדיר באופן ברור מה באחריותנו כשוכרים ומה באחריות בעל הבית. בכל אופן, כמובן שכדאי לבדוק את מצב הבית לפני שסוגרים חוזה ועוברים לגור בו.
- היכולת להתאים את מקום המגורים לסגנון ולצרכים אישיים – גם כאן יש פתרונות. אין ספק שבהיבט הזה אנחנו חופשיים יותר כשחלל המגורים בבעלותנו, מאחר שבעלי דירות רבים מטילים מגבלות על הדיירים שלהם בכל הנוגע לצביעה או שינוי פנימי של החלל. כדי להתגבר על זה אפשר להתמקד בשינויים עיצוביים קטנים שיכולים לעשות הבדל גדול (רהיטים, טפטים וכאלה), או להיכנס למשא ומתן עם בעל הבית, ולהגיע להסכמות סביב שינויים שיהיו מקובלים עליו.
פרק 4 – גובה ההון שמתחילים איתו (“אתם בטוח התחלתם עם יותר מ-200,000 ₪”)
הגענו לתכלס. לדיבור על הכסף עצמו; על הסכום הראשוני שאיתו אפשר להתחיל להניע את גלגלי ההשקעות וליצור משכורת נוספת לבית.
אנשים נוטים לחשוב שהתנעת תהליך של השקעות דורש הון ראשוני גבוה.
בהקשר של “חלום הדירה למגורים” מה לרוב קורה?
הזוג הצעיר שרק התחתן, הצליח לחסוך ממתנות החתונה 200,000 ש”ח והיו לו חסכונות מהעבר של עוד 100,000 ש”ח, והסבתות משני הצדדים וההורים משני הצדדים נותנים מתנות של עוד 200,000 ש”ח. כל זה נותן לו הון עצמי של 500,000 ש”ח בבוקר שאחרי החתונה.
עכשיו, לזוג הזה צרוב ב-DNA הצורך לקנות בית או דירה למגורים (והסברנו באריכות מאיפה זה הגיע…). הזוג מוצא דירה ב-2 מיליון ש”ח ומעמיס על עצמו משכנתה של 1.5 מיליון ש”ח עם החזר חודשי של 9,000 ש”ח.
ההחזר הזה הוא כל כך גבוה עבור הזוג, אבל השניים נכנסים במודע למסלול המכשולים הזה ומקבלים צמידים יפים לשים על היד. הצמידים הם כמובן מטאפורה לכניסתם הרשמית למירוץ העכברים…
הזוג הזה שתיכף יהיה לו גם תינוק (שעולה לפחות 6,000 ש”ח בחודש) יגלה שהחיים יקרים בהרבה מהיכולת שלו גם לחיות וגם ליהנות מהחיים. הזוג הזה יגלה שהבית בבעלות הוא הנטל הכי גדול על החיים שלו.
לרוב זה לא נגמר טוב…
עכשיו ניקח את אותו זוג הזה שהתעורר לאחר ליל הכלולות עם אותם 500,000 ש”ח הון עצמי, רק שהפעם בחר להשקיע את ההון הזה בדירה להשקעה.
הוא יאתר דירה ב-1.2 מיליון, יקח משכנתה של 700,000 ש”ח שתעלה לו 4,000 ש”ח בחודש ויְשַכֵּן בדירה שוכרים שישלמו לו לפחות את אותם 4,000 ש”ח (כמובן שאם ישלמו לו יותר מ-4,000 אז הוא כבר בתזרים חיובי מנכס מניב).
הזוג הזה יתגורר בדירה שתעלה לו בחודש 5,000 ש”ח שכר דירה (שזה הרבה יותר טוב מ-9,000 ש”ח החזר משכנתה).
הוא יהיה נייד ויוכל לעבור ולהתאים מגורים למקומות עבודה משתנים, הוא לא יהיה מחויב ומקובע מחשבתית ותודעתית לארבעה קירות, הנכס שלו יעבוד והמשכנתה עליו תשולם על ידי הדיירים, והכי חשוב – מקץ 18 חודשים הוא יוכל כבר למכור את הנכס שקנה להשקעה (אם ירצה כמובן), תוך פטור מלא ממס שבח.
כלומר אם לאחר 18 חודשים מרגע קניית הדירה הזוג יזהה שהשוק עלה בצורה משמעותית הוא יוכל למכור את הנכס מבלי לשלם מס על הרווח בעסקה.
עכשיו נדמיין שהנכס שהיה שווה 1.2 מיליון השביח את עצמו, ותוך 3 שנים קפץ ל-1.5 מיליון ש”ח. הזוג שלנו יכול למכור את הנכס ולהחזיר הביתה 900,000 ש”ח (500 שהיו הון עצמי; 100 שירדו במרוצת השנים מהמשכנתה ששולמה, כזכור, מכספי הדייר; ו-300 רווח מהמכירה).
עכשיו כמובן חשוב להמשיך ולהשקיע את ההון העצמי (900,000 ש”ח) ולהגדיל אותו עוד. ככה מייצרים עושר!
ואם אנחנו מדברים על התחלות, נספר לכם בכמה מילים על ההתחלה הפיננסית שלנו.
ההתחלה שלנו שהייתה בעצם שתי התחלות נפרדות, הייתה גם בדיוק כמו של כולם.
גם אנחנו התחלנו את חיינו הבוגרים עם חלומות על בית משלנו, על חיסכון קטן שילך לתשלום משכנתה ל-30 שנה, על לימודים, על עבודה טובה ועל משכורת טובה.
היינו עמוק בתוך כל זה, סימנו “וי” על כל היעדים האלה, עד שהתעוררנו.
התעוררנו מתוך שאלות ששאלנו, כשהתחלנו למסד את הקשר שלנו. מתוך השאלות הקשות יצאנו לדרך של התנסות ושל צמיחה פיננסית. ההתנסות הראשונה שלנו הייתה 100,000 דולר שהשקענו ב-2 עסקאות נדל”ן מניב בארה”ב.
וכל זה – כשאנחנו ממשיכים לעבוד בעבודות הנוחות והמסודרות שלנו, ולאט לאט רואים שזה עובד. הכסף הזה מייצר צ’קים שמגיעים פעם ברבעון – סכומים קטנים, אבל אמיתיים.
ראינו כי טוב והגברנו. ואז עברנו למודל השכירות שאפשר לנו לנצל את ההון העצמי שלנו טוב יותר, באמצעות פרוסות השקעה רבות יותר שהשקענו באפיקים מגוונים.
וככה בעצם פיתחנו את המודל שלנו, “מודל הרפת”. כל פרוסת השקעה כזו היא בעצם “פרה מניבה”, והמטרה שלנו הייתה ועודנה להגדיל את הרפת, עם פרות רבות ושונות. וגם עם “לולים” ו”כרמים” וכל מה שעולם “החקלאות הפיננסית” יכול לאפשר לנו. וכל זה התחיל מפרוסה של 200,000 ש”ח, שאפשרה לנו לרכוש “פרה מניבה” אחת.
זה כל הסיפור. להתחיל. ולנצל בחוכמה את המשאבים שיש לנו – לדאוג שההכנסות השוטפות מהמשרות שלנו יהיו גבוהות יותר מההוצאות, ואת הפער – להשקיע.
איך עושים את זה?
האמת שיש לנו עשרה צעדים די ברורים לתהליך:
- מחליטים שרוצים – מעזים לרצות יותר, ומעזים לדמיין את עצמנו עשירים.
- מבינים שחייבים לשנות את “הראש” וגם עושים עם זה משהו. התובנה לא שווה הרבה בלי ההתנסות, והתנסות נטולת חזון לא תביא להגשמה.
- מגבשים תוכנית עבודה – מגדירים יעדים ולו”זים, ומתמידים בהתאם לתוכנית.
- חוסכים – מגדירים מסגרת תקציבית ברורה, מקפידים על צריכה פחוּתה מהכנסה, ו”משלמים לעצמנו” (סעיף שהוא בעצם ההשקעה עצמה).
- משקיעים ומגדילים את ההון – עושים השקעות חוזרות חכמות, מתייעצים עם מומחים.
- צוברים ידע ולא מפסיקים ללמוד.
- נזהרים – מגינים על הכסף שלנו, לא עושים צעדים לא שקולים.
- נהנים מהדרך – מקפידים על שמחה יום-יומית, על “חדוות עשייה”. לא פוגעים בהנאות החיים.
- מתנהלים בנדיבות – כי כל המצליחנים בעולם מדברים על הקשר שבין הנתינה לבין ההצלחה. אלה מעגלים מתרחבים.
- שומרים על ערנות – אנחנו צריכים חושים מחודדים להזדמנויות שנקרות בדרך…
וזה מתכון שצריך להיות מתובל גם באומץ. כי הניווט מהתודעה הפיננסית המוכרת שכולנו גדלנו עליה, לתודעה של שפע – הניווט הזה כרוך במאמץ ובאומץ. הוא כרוך בתכנון קפדני ובקבלת החלטות סדורה ובנקיטת מהלכים.
ורק מילה (חשובה) על סיכונים…
כי אין השקעות בלי סיכונים (בדיוק כמו שאין סיכויים בלי השקעות, אגב). התהליך הזה גם כרוך בטעויות ובכישלונות – לא לומדים ולא מתקדמים בלי לטעות! גם אנחנו טעינו ונכשלנו לא אחת במהלך הדרך, אבל המפתח הוא להיות מודע, לחקור, לגוון, לעבוד עם מומחים, להתמיד ולהתאזר בסבלנות.
לסיכום – מה היה לנו כאן?
פתחנו קצת את הראש. העזנו לחשוב קצת אחרת ולהבין שהעולם מלא באלטרנטיבות, ולא בנוי מתבניות ישנות שכבר מזמן פחות מתאימות למציאות.
בנוסף, התמודדנו עם הפחדים והצגנו פתרונות אפשריים לכל אחד מהטיעונים השכיחים והמובנים – בהזדמנות זו נזכיר שגם אנחנו חיינו, כמו רוב הישראלים, על פי המודל המוכר של מגורים בדירה בבעלות.
אז אנחנו מבינים טוב מאוד על מה מדובר. המעבר שלנו לשכירות נבע מתוך הבנה עמוקה של מרחב האפשרויות, של עולם ההשקעות, ושל המענה הקיים לאתגרים הכרוכים בחיים בשכירות.
בסוף הכול חוזר לאותו עניין – הכרה, למידה ופרו-אקטיביות. אלה דברים שעוזרים – למי שבוחר לשכור את המקום שבו הוא גר – לנווט בין האתגרים, להפוך את המבנה השכור לבית, ולהשקיע את ההון העצמי בקירות מניבים, ולא בקירות שמקיפים אותנו…
אפשר כמובן לקנות דירה עם הון ראשוני מסוים ועם משכנתה ענקית, לגור בדירה הזו ולהרגיש מעולה, ואפשר גם אחרת – אפשר להשקיע את אותו הון ראשוני בנכסים מניבים, למשל בדירה להשקעה, אולי קטנה יותר מזו שהיינו קונים למגורים שלנו.
הערך של אותה דירה קטנה יעלה בדיוק כמו שיעלה הערך של הדירה למגורים שרוב הישראלים מעדיפים, רק שהפעם נוכל גם ליהנות מדמי השכירות שהנכס הזה יניב לנו בשוטף, וגם מהגדלת ההון העצמי שלנו שינבע מעליית הערך שלו.
ומי שכבר קנה דירה למגורים שלו ושל משפחתו, מה איתו? מה הוא או היא יכולים לעשות?
אנחנו לא אומרים לרוץ למכור ולעשות משהו אחר עם הכסף, אנחנו רק אומרים להשקיע בחשיבה סביב העניין הזה וסביב האפשרויות הרבות שעומדות לפנינו. ואז גם לעשות את הצעד הראשון ולהישאר ממוקדים ביעדים ארוכי-הטווח שלנו. כל היתר יגיע תוך כדי תנועה…
בהצלחה!