בחוק הרשות לניירות ערך, שמכונה גם בפי העם “חוק הניצעים”, ישנו סעיף מספר 15 שעודכן לאחרונה בשנת 2016, שמהווה חלק חשוב ברגולציה שנועדה להגן על משקיעים: באמצעות שורה של הגבלות, הוא גורם לשחקנים השונים בתחום ההשקעות להתנהל ולשווק את מרכולתם באחריות ובזהירות.
על פי החוק, מפירי החוק חשופים להעמדה אפשרית לדין, ומשקיעים שנפגעו מהונאות בעולם ההשקעות יכולים ליהנות מסיוע משפטי (למשל בדמותן של תביעות ייצוגיות).
עיקרי החוק
ככלל, חוק ניירות ערך קובע כי כל הנפקה של נייר ערך לציבור מחייבת את החברה המנפיקה לעמוד בדרישות מחמירות, לרבות פרסום תשקיף ודיווחים שוטפים על התפתחויות רלוונטיות בחברה (תיאור המוצרים המוצעים, דוחות כספיים, פעילות עסקית וכו’). כלל המידע הזה נועד לשרת את המשקיעים ולהגן עליהם, טרם החלטתם על רכישת המוצר הפיננסי.
סעיף 15 בחוק הזה, המכונה כאמור בסלנג “חוק הניצעים”, קובע את המגבלות החלות על יזם או על חברה שלא נסחרת בבורסה – ולפיכך גם לא כפופה לרגולציה ולדרישות הנ”ל. על פי החוק הזה, יזם רשאי להציע עסקה או השקעה מסוימת ל-35 משקיעים פרטיים בלבד (בדומה למקרה האמריקני), מבלי לפרסם תשקיף.
מדוע ללא תשקיף? מתוך הבנת העלויות הכרוכות בכך, ומתוך עניין לאפשר צמיחה כלכלית גם דרך חברות קטנות ופרויקטים קטנים, אך מבלי לפגוע במשקיעים, כלומר: מבלי לאפשר מצב של פיזור “סיפורי מִסְפרים” לא מפוקחים והבטחות לתשואות לא מבוקרות, שמשקיע לא מנוסה מספיק ונטול מידת הביקורתיות הנדרשת, עלול “לקנות” באופן עיוור.
בין פרטיים לכשירים
כאן חשוב לציין, ש”משקיעים פרטיים” הם אחד מבין שני סוגי משקיעים קיימים. לצידם ניתן לדבר על “משקיעים כשירים”, שאינם זקוקים להגנת החוק, מאחר שהם משקיעים המוגדרים “ידענים” או “מתוחכמים” פיננסית, ובעלי יכולות פיננסיות; אלה הם גופים מוסדיים (תאגידים גדולים, בנקים, חברות ביטוח ועוד) או יחידים העומדים באחד מה”מבחנים” הבאים (המתעדכנים כל מספר שנים, בהתאם למדד המחירים לצרכן):
- הכנסה – למעלה מ-1.2 מיליון ש”ח בכל אחת מהשנתיים האחרונות (או הכנסות של התא המשפחתי המסתכמות בכ-1.8 מיליון ₪ בכל אחת מהשנתיים האחרונות).
- נכסים/הון נזיל – בהיקף של לפחות 8.3 מיליון ש”ח (הכוונה למזומנים, פקדונות כספיים, נכסים פיננסיים וניירות ערך).
- שילוב בין הכנסה לבין הון – הכנסה בסך של לפחות 600,000 ש”ח בכל אחת מהשנתיים האחרונות (או לפחות 900,000 לתא המשפחתי), והון נזיל בהיקף של לפחות 5 מיליון ש”ח.
אז אם נחזור למשמעות של חוק הניצעים במונחי סוגי המשקיעים, נדגיש שהחוק חל על משקיעים פרטיים בלבד. כלומר, יזם יכול אומנם להציע את העסקה ללא יותר מ-35 משקיעים פרטיים, אולם הוא לא מוגבל בנוגע למשקיעים הכשירים, שאינם מוגדרים כ”ניצעים”.
סוגי עסקאות
עוד נקודה מעניינת שכדאי להבין בהקשר של חוק הניצעים הוא סוגי העסקאות. כמו שאמרנו, החוק מאפשר ליזם להציע פרויקט השקעה כלשהו ל-35 משקיעים פרטיים בלבד. עם זאת, אותו פרויקט יכול לכלול למעשה יותר מעסקה אחת, יותר ממודל עסקי אחד. כך למשל, עלותו של פרויקט נדל”ן למגורים באנגליה יכולה להסתכם ב-10 מיליון פאונד. במסגרת זו, היזם יכול להציע שני סוגי עסקאות, לשתי קבוצות משקיעים:
- 35 משקיעים פרטיים (לא כשירים) – שותפים בבעלות על יחידות הדיור, שמצד אחד ייהנו מתשואה גבוהה יחסית ומצד שני ייחשפו לרמת סיכון גבוהה יחסית (ספיגת הפסדים במקרה של כישלון).
- 35 משקיעים פרטיים (לא כשירים) – “מלווים”, משקיעי חוב של הפרויקט, בדרגת שיעבוד שנייה (בנק מקומי, חיצוני לקבוצה, יהיה לרוב בדרגת שיעבוד ראשונה). משקיעים אלה ייהנו מתשואה בדמות הריבית שיקבלו כל עוד העסקה תתנהל ותתקדם כמתוכנן.
תשקיף – כדאי לדעת
הערה אחרונה בהקשרי התשקיף: מדובר בדוח חשוב, אבל לא תמיד בכזה שמספר את כל האמת, או משקף את כל הפרטים לגבי החברה בכלל והעסקה הקונקרטית בפרט; הדוח הזה לא תמיד יכלול הערכות לגבי עתיד העסקה ואיכותה, כמו גם טיב הקשר או השותפות עם חברה נוספת, שלעיתים התהוותה רק לטובת ההשקעה הקונקרטית. בקיצור – לקראת השקעה בפרויקט של חברה “מתושקפת”, חשוב לזכור שהתשקיף לא חוסך לנו את כלל הבדיקות שיש לבצע טרם העסקה. תשקיף זה לא תעודת ביטוח להצלחת ההשקעה.
בשורה התחתונה
חוק הרשות לניירות ערך נועד להגן עלינו, המשקיעים הפרטיים. כדאי שנבין זאת בעיקר כאשר אנחנו נחשפים להזדמנויות השקעה, ואולי מתוסכלים מכך ש”שחקני האלפא” המציגים את ההזדמנויות האלה נמנעים מלדבר על תשואות ועל נתונים כספיים שונים הקשורים לפרויקט.
ככל שנרצה להתקדם להשקעה עצמה, נקבל את הפרטים הרלוונטיים לעסקה, בהתאם לחוק ובמסגרת הגבולות שהוא מאפשר. כשיזם סופר אותנו כ”ניצע” בהשקעה (אחד מתוך 35) אזי הוא יכול וצריך לחשוף בפנינו את כל הנתונים הפיננסים של השקעה זאת.