טוני רובינס – מה ניתן ללמוד מהחוב הלאומי ומהתקציב הפדרלי של ארה”ב?

התמצית של עמית והגר – כבר לפני עשור החוב של ארה”ב היה בלתי נתפס. מאז זה רק החמיר במכפלות. היום נותר רק להתגעגע לאילוסטרציה של טוני רובינס משנת 2012.

ב-2012 עשה טוני רובינס סרטון שמפרק לגורמים את החוב הלאומי ואת התקציב הפדרלי, ומפשט אותו למונחים עממיים. הוא עשה זאת כדי שהאדם הממוצע יוכל לתפוס את ההיקף והמשקל של החובת שבו ארה”ב נמצאת, ולהעלות את השאלה מה אנחנו כאומה צריכים לעשות כדי לתקן את זה?

האם מיסוי עשירים מספיק? האם זה יפתור את הבעיות שלנו? איך אנחנו כאומה הופכים שוב לממסים? האם עלינו לקצץ חלק מההוצאות שלנו?

הליברלים אומרים שצריך להגדיל את המס על העשירים והשמרנים אומרים שזה יהרוס את הכלכלה ועלינו לקצץ בהוצאות. השכל הישר אומר שצריך את שניהם. מה היא הפעולה שתידרש בנושא המיסים כדי לכסות את החוב הלאומי? ראשית כאשר דנים בנושאים כאלה, נזרקים מספרים עצומים, מיליארדים וטריליונים של דולרים, אנשים לא ממש מבינים את גודלם של המספרים הללו. אם נסתכל על המספרים האלה, נוכל לתפוס תחושת פרופורציה בשניות.

מיליון שניות זה 12 ימים, מיליארד שניות זה 32 שנים. החוב הלאומי עומד על טריליוני דולרים. אנשים לא יכולים לתפוס את הגודל של זה, טריליון שניות זה 32,000 שנה, רק כדי להכניס דברים לפרופורציות, והחוב הלאומי ממשיך לגדול בקצב מהיר יותר ויותר.

אז מה מספרים המִסְפרים?

נכון לשנת 2012, לארה”ב יש תקציב יומי של עשרה מיליארד דולר ליום והיא לווה ארבעה מיליארד דולר מהכסף הזה מדי יום. נניח למשל שלקחנו את כל הרווחים של אקסון ו-וולמארט, הם התאגידים הגדולים בעולם. זה יהיה בערך 47 מיליארד דולר, זה יחזיק את המדינה רק שבוע. גם אם היינו לוקחים את כל הרווח מחברות Fortune 500 זה עדיין לא יספיק. נגיד שאנחנו מטילים מיסים על כל האנשים העשירים, על כל מה שהם שווים, זה עדיין לא יכסה חלק מהחוב הלאומי. נגיד שבנוסף על כך שאנו מטילים מיסים על כל מי שמרוויח מעל 250,000$, אנחנו עדיין לא מכסים יותר מעוד כמה חודשים של חוב לאומי. אוקיי, אז אנחנו מקצצים בהוצאות, אנחנו עוצרים את כל המלחמות ומביאים הביתה את כל החיילים, זה עדיין מכסה רק עוד 3 שבועות של חוב לאומי. אז נגיד שאנחנו הורגים את כל המיליארדרים בארה”ב ולוקחים את הכסף שלהם כמס, זה עדיין לא יכסה את שאר החוב הלאומי השנתי. מכיוון שזה עדיין לא מספיק, אנחנו מנתקים את כל סיוע החוץ ולוקחים את כל הכסף שהוצא סביב החגים, זה עדיין לא יכסה אלא רק עוד כמה ימים של חוב לאומי.

על פי החישובים של טוני, אם היינו משלמים את כל אלה שהוזכרו לעיל, זה יכסה את הוצאות המדינה במשך 364 ימים של שנה אחת, מה שנותר זה – עוד יום אחד. אז אנחנו מטילים מיסים על כל אזרחי ארה”ב שנותרו ב-44 דולר, ולבסוף אנחנו מכסים את החוב הלאומי השנתי.

הנקודה היא שאם נדומם כל מקור מיסוי אפשרי לחלוטין, זה עדיין לא יכסה יותר משנה מההוצאות של ארה”ב. כעת, כשכל מקורות המיסוי ריקים, אין זה משאיר מקור אפשרי למיסוי לשנה הבאה. ברור שמיסוי למוות על העשירים אינו הפתרון לתיקון החוב הלאומי, וגם לא קיצוץ כל הוצאה. השאלה המתבקשת אם כן היא מה עושים?

אובמה הציע תוכנית של 3.8 טריליון דולר לשנת 2013, ובכל זאת הוא חזה גירעון קטן יותר, אבל מאיפה יגיעו ההכנסות אם כל מקור הכנסה אפשרי ימוסה?

אנו כיחידים צריכים להסתכל על עצמנו ולענות על השאלות הללו. מה התוכנית כמדינה לתקן את הבעיה הזו? אילו צעדים קטנים אנחנו כיחידים יכולים לנקוט בין אם זה חינוך אנשים אחרים או שימוש בהצבעה שלנו כדי להשפיע, לעזור לאנשים להבין שהמספרים העצומים האלה הם אמיתיים והם מייצגים אנשים ואת חייהם.

ברוכים הבאים לפלטפורמה – חדש