“סיפורים מהחיים”: מה קורה כש”אבא עשיר, אבא עני” מתעורר ממדף הספרים?

עידן ורעות (שמות בדוים), הגיבורים של הפרק השני של סדרת המאמרים “סיפורים מהחיים”, הגיעו אלינו בקיץ 2017 דרך חבר משותף שהסתייע בנו בעבר. 

השניים, זוג “נורמטיבי” לגמרי. אפילו “משעמם” מהרבה בחינות. שניהם עובדי מדינה, “ילדים טובים” ממרכז הארץ, שגדלו וחונכו על הערכים המוכרים (והחשובים!) של אהבת הארץ, עבודה קשה ושל חשיבות ההתפתחות האישית והמקצועית. הם מגדלים היום 3 ילדים משלהם, בין היתר, על בסיס הערכים האלה.

באופן טבעי וכיאה ל”ילדים הטובים” שהם, לאורך השנים הם גיבשו לעצמם תפיסה אישית, זוגית וחינוכית שהיא למעשה פסיפס של תפיסות שונות שנחשפו אליהן – מוקדי ידע, בני משפחה, חברים, מכרים. 

הפגישה איתנו הייתה אחת החשיפות המשמעותיות מבחינתם

באותם ימים, אנשים היו מגיעים אלינו לבית. שם בסלון שלנו היינו מארחים, משוחחים וחולקים בידע שלנו בפתיחות וגילוי לב. רעות סיפרה לנו לאחרונה שהיא זוכרת את ההתרגשות שאחזה בה בדרך הביתה לאחר הפגישה את ההתלהבות, את ההכרה בעולם שלם שהשיחה הזאת פתחה בפניהם – עולם מושגי, תפיסתי ומעשי. היא גם זכרה את הכרת התודה העצומה, זו שמלווה אותה מאז. 

ביקשנו ממנה להתעכב ולהרחיב על התחושות האלה – התרגשות, התלהבות, הכרת תודה – כיוון שהן חלק משלם גם כשמחפשים את המישור המעשי והפרקטי. לדבריה, דווקא כשמחפשים את המישור המעשי, התחושות האלה הן המנוע המחולל. במילים אחרות, בעולם התוכן המדובר של יצירת הכנסות פסיביות, גיבוש של תפיסת עולם שלמה – תהליך הכולל חזון יעדים וחלומות – הוא חלק בלתי נפרד מהמעשה עצמו.

כולנו מכירים את “אבא עשיר, אבא עני”. הרציניים יותר מכירים גם שמות נוספים של אנשים שהבינו “איך עובד הכסף”. אבל… היכרות לחוד ועשייה לחוד. עידן ורעות הכירו, קראו בעיון, אבל לא ממש עשו. עבורם, שנים רבות אבא עשיר, אבא עני נשאר רק על מדף הספרים.

כש”אבא עשיר, אבא עני” נשאר רק על מדף הספרים

לצד ההבנה שנחוץ לבצע מהלכים כלכליים לביצור התא המשפחתי, זה תמיד נראה להם מרוחק ומנוכר. “אמריקאי מדיי”. היתה חסרה להם דחיפה קלה ותרגום לוקאלי-פרקטי לפילוסופיה של רוברט קיוסאקי, מחבר הספר הכה מדובר ומוכר לישראלים רבים. הם חיפשו אחיזה פרקטית, ישראלית יותר, התרגשנו כאמרו שמצאו אותה בתכנים שלנו. פילוסופיה פשוטה וברורה ופרקטיקה ליישום הפילוסופיה.

אז הם הצליחו להתחבר, להרגיש נוח עם השילוב בין מה שהם ידעו ש”צריך לעשות” לבין השיטה “איך לעשות” והתחילו לעבוד. כתבו חזון לאן הם רוצים להגיע בעוד כמה שנים, וגיבשו תוכנית. החלומות ירדו מהראש לדפים, הם פירטו את המטרות והתוו את הדרך כיצד ישקיעו והיכן. חלומות כתובים משנים מצב צבירה הם  הופכים מגז למוצק. הזוג הזה, ה”משעמם”, יצא לדרך!

לא הלכו עד הסוף, אבל הגשימו יעדי חיים

בשלב הראשון הם השתמשו בסכומים קטנים יחסית, על בסיס מעט חסכונות שהיו להם ועל בסיס הלוואה מקרנות ההשתלמות. בהמשך הם מינפו גם סכומים גדולים יותר, מבוססי הלוואה, שהושקעו במכשירים פיננסים בארץ ומשם גם במיזמי נדל”ן נוספים בחו”ל. כמעט חמש שנים שהם בתהליך, עדיין בעיצומו, כבר חוו הצלחות, אבל רוב הכסף למעשה עדיין “עובד” כחלק מהתוכנית להגדלת ההון.

הם לא הלכו “עד הסוף” עם הלוגיקות שלנו שמדברות, בין השאר, על חיים בשכירות (כי בית מגורים הוא נטל שגורר הוצאות ולא נכס שמניב הכנסות). הם גרים בבית משלהם ויודעים שאם היו מצרפים את ההון הטמון בקירותיו למנגנון, הם היו במקום אחר מבחינת משך הזמן הדרוש להגעה ליעדיהם הכלכליים. 

הם מודעים לעניין הזה, אבל מכל מיני שיקולים – לרבות פסיכולוגיים, אבל ממש לא רק – החליטו שעבורם המודל הנכון הוא גם וגם, שהמשמעות שלו היא זמן. יידרשו להם יותר זמן ויותר סבלנות להגיע ליעד. במקרה שלהם היעד, הוא היכולת להחליט – באופן בלתי-תלוי-בשיקול-כלכלי – מה הם רוצים לעשות עם הזמן (היקר!!) שלהם.

לא לחיים של בינוניות אבל בדרך שלהם

הזוג המקסים הזה עובד בעבודות שהם אוהבים ושהיום-יום שלהם מאוזן ומספק. הם לא מתלוננים, אבל הם הבינו שמותר להם לרצות עוד – מעצמם, מהעולם. מותר להם לשאוף להיות במקום משוחרר ועצמאי: לחיות את “חלום הפנסיה” בגיל צעיר (הרבה לפני גיל הפרישה), עם או בלי עצי קוקוס מסביב. הכי חשוב – עם היכולת לבחור לעסוק בתחומים שמעניינים אותם אבל לא מניבים הכנסה מספקת. זו בדיוק המשמעות של עצמאות כלכלית עבורם – זה לא עניין של “לא לעבוד”, אלא עניין של עניין. עשייה שהם ממש חושקים בה, כשהשיקול של השכר/הפרנסה פשוט אינו רלוונטי.

התפתחות אישית מובנית בתהליך הכלכלי

רעות התחילה, כחלק מהתהליך – במקביל לעבודה – בלימודי הסבה לתחום שהיא מרגישה שהוא הייעוד שלה. יתכן ובעתיד תתבדה, אבל זה באמת לא משנה. מה שמשנה הוא יצירת היכולת שמאפשרת גמישות ותנועה, ביטחון כלכלי איתן של מרחב קבלת החלטות חופשיות. על היכולת הזו הם עובדים. היכולת הזו היא-היא “המוצר” המרכזי שעידן ורעות קיבלו מאיתנו.

אז הם יצאו למסע. העזו לחלום. החליטו לסמן יעדים (זה לא אומר בהכרח להשליך הצידה את כל מה שיש, אלא להתפתח על בסיסו), ולצד זאת גם ליהנות מהדרך… כאמור, היא מרגשת, מעניינת, מאתגרת ומקרבת בין “חברי הצוות” אם עובדים כזוג ומתייחסים לעניין כאל פרויקט משותף, באחריות משותפת, התמדה ועקביות. אה, ולא לשכוח להתלהב.