השבוע הזדמן לנו לבקר במשרדי מס הכנסה.
בעודנו ממתינים לתורנו, לא יכולנו שלא להיחשף לשיח ער בין צעיר וצעירה שהשתחררו לאחרונה מהצבא ודנו בסוגיה חשובה ביותר, באיזה מקום עבודה כדאי להתחיל את חייהם הבוגרים.
והנה עיקרי השיחה…
היא: ״אתה לא מאמין, התקבלתי לעבוד כמזכירה כאן במשרדי מס הכנסה״.
הוא: ״מה את מתלהבת? מה כל כך טוב בזה? אני מעדיף למלצר במקום שווה ולא לקבור את עצמי בין ארבעה קירות כבר מגיל 21״
היא: ״אתה צוחק עליי?! הצלחתי להכניס רגל למשרד ממשלתי, תיהיה לי הכנסה בטוחה ויציבה, יהיו לי תנאים סוציאליים מעולים, אעבוד כל כך טוב שעוד כמה שנים יקדמו אותי וגם אצליח ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה ולהשיג גמולי השתלמות שיעלו לי עוד את המשכורת״.
הוא: ״את בת 21, מה את ממהרת ״לקבור״ את עצמך עם פקידי שומה עייפים ושחוקים שעושים אותה עבודה כבר 20 שנה?״
היא: ״אני לא כמוך, אין לי זמן לבזבז את החיים בחיפוש מתמיד אחרי היעוד שלי ולמלצר עד המוות. אני רוצה להתחיל להרויח כסף, להתחתן, לקנות דירה ולעשות מלא ילדים״
הוא: ״ אני שומע אותך ולא מאמין. מה את כבר מתחתנת, קונה דירה ועושה ילדים? את ילדה בעצמך!״
היא: ״אני כבר לא ילדה. אני מתחילה את החיים. אתה תחפש את עצמך עוד עשור ותתחיל הכל עשור אחריי״.
וכך זה נמשך ונמשך.
ומשמעותה?
בשבילנו שיחה כזאת היא בחזקת ״ספרות מקצועית״. מעורבים בה כל הטעמים והניחוחות של חינוך פיננסי (או היעדר חינוך פיננסי) לצד בילבול ומבוכה טבעיים של דור שנכנס ברגל מהוססת כבוגרים לתוככי המאה ה-21.
השיחה הזאת מסמלת התנגשות עולמות, או יותר נכון, התנגשות מאות.
אין דין 1970 כדין 2020. אמנם ״רק״ 50 שנה מבדילים בין המספרים האלה, אך אלה ה-50 שנים הכי מהירות, מדהימות ומהפכניות בתולדות המין האנושי.
באוזניים שלנו, בשיח בין השניים ״היא״ מייצגת את 1970 ו״הוא״ מייצג את 2020.
היא מדקלמת את המסרים ששמעה בסביבתה הקרובה, משפחה, חברים, בית ספר ומדיות חברתיות. כולם, ככל הנראה נאבקים ביוקר המחיה ומחכים להגיע ל״חוף המבטחים״ הקרוי בטעות ״פנסיה״. כולם חיפשו ביטחון תעסוקתי גדול ככל האפשר, הסתמכות על משכורת אחת או שתיים למשפחה, כולם חיפשו לקנות בית או דירה, קניה שעל פי רוב הכניסה אותם למסלול של 30 שנות קיבעון מחשבתי, קיבעון פיזי לבית ותשלום ריבית יקרה וארוכה שהכבידה עליהם מדי חודש בחודשו.
הבחורה הזאת מייעדת את עצמה לתפקיד פקידותי במשרד ממשלתי, היא תשתכר בשנותיה הראשונות 6000-8000 שח, היא תתקשה להדביק את מהלכי המהפכה הדיגיטלית הממשיכה לנוע ב״עולם החיצון״ שאינו משרד ממשלתי, היא תגלה מהר מאוד שביטחון תעסוקתי אין לה בכלל (למרות שפעם עוד היה כזה במשרדי ממשלה) ומהר מאוד היא תבין שתקרת זכוכית עבה מונעת ממנה לפרוץ למקומות והישגים שהעדיפה להקריב או להקפיא לטובת החשיבה של 1970.
ומה שמענו ממנו?
הוא לא ממהר להתמסר ל״משרת חלומות״ כעובד ציבור מהסיבה הפשוטה שהוא עדיין לא יודע מה הם החלומות שלו. הוא מבולבל ומחפש וזה מאוד טבעי לדור הזה ״שסימני הדרך״ הברורים שהוליכו את הוריו במסלול החיים, התעמעמו והתפוגגו להם בעולם דיגיטלי וקופצני שממציא את עצמו מחדש כל שלוש שנים בערך.
הוא בוחר במלצרות לא בשביל הביטחון התעסוקתי אלא כדי לשמר אותו ער ועירני למתרחש סביבו – הוא יראה וישמע כל יום אנשים והזדמנויות והוא יגבש לעצמו תפיסות ותובנות לגבי תחומי עניין שלו, כישורים שלו ודברים שהוא רוצה לעסוק בהם.
כדי להתברג ולהצליח הוא יהיה חייב להגדיל ולהרחיב כל העת את קשת היכרויותיו ואת יכולותיו הבין אישיות.
הוא גם לא ממהר להרשם לתואר ראשון שיעלה לו המון כסף, יפנה את זמנו ומרצו לכיוון מאוד מוגדר (ספסלי האקדמיה) וספק רב אם יעסוק בעשור הקרוב של חייו בתחום אותו למד.
באזניים שלנו הוא אולי לא מודע לכך, אבל הוא מייצג את 2020. הוא לא ממהר להכנע ל״נורמות״ ולפרדיגמות שעוד מקיפות אותנו מאנשי 1970.
ובשורה התחתונה
ברור שאין כאן טועה וצודקת, או צודק וטועה, אבל יש כאן הסתכלות שלנו על מציאות משתנה וניסיון להביט בה במהלך השינוי ולא להשקיף עליה בעין של היסטוריון לאחר שכבר תקבל שם שיאפיין אותה – כדוגמת ״העת העתיקה״, ״ימי הביניים״, ״הרנסנס״ וכו׳.
אנחנו מציעים לצעירים ולמבוגרים של שנת 2020 להבין שקצב השינויים בעולם הוא כזה שמחייב את כולנו להתבונן בו, להבין את זרימתו ולהטות את חיינו בהתאם.