“שיעורים כלכליים מתוך ספרות ילדים” היא סדרת מאמרים המציעים עוד נדבך בקריאה של סיפורי ילדים מוכרים ואהובים – קריאה מזווית כלכלית-פיננסית, כחלק מחינוך פיננסי שעל אף חשיבותו הרבה, לדעתנו עדיין אינו זוכה למשקל המגיע לו.
“המפוזר מכפר אז’ר” (1943), עוד יצירה נפלאה לילדים שחיברה לאה גולדברג, המבוססת על סיפור רוסי מוקדם יותר (“כזה הוא המפוזר”, מאת הסופר סמואיל מרשק, 1930) ושזכתה למספר גרסאות ועיבודים לאורך השנים.
הסיפור
העלילה עוסקת באדם אחד, מכפר אז”ר, המנהל שגרה מבולבלת ונטולת סדר, שבאחד הימים מחליט לעשות מעשה ולנסוע בתחבורה ציבורית לתל אביב ומשם לירושלים. אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד… הפיזור שמאפיין את המפוזר הפריע לו להגיע למטרה: לאחר שהגיע באוטובוס לתל אביב ועלה על קרון הרכבת (שחשב) שמגיעה לירושלים, התברר שהקרון מנותק מהרכבת – היא יצאה לדרך והוא נשאר בתל אביב.
ובהקבלה לענייננו
נגיד שבגדול, מדובר בסיפור על אדם שרוצה לצאת לחופש כלכלי, אבל מתנהל באופן ספוראדי, ללא שיטתיות או סדר, ללא תוכנית אסטרטגית. הוא שומע מחבר כזה או אחר על השקעה כזו (שוק ההון) או אחרת (אלטרנטיבת הנדל”ן למשל), מגייס מפה (הלוואה מקרובים) ומשם (הלוואה על חשבון קרן ההשתלמות) סכומי כסף שמאפשרים לו להתניע התנסויות בערוצים השונים, אבל כאמור – בהיעדר סדר וללא תוכנית ברורה הוא לא מתקדם וחווה “תקיעות” והחמצה.
הדגמת הפיזור (והפזרנות)
בחרנו בשבע סיטואציות מתוך הסיפור שניתן להדגים באמצעותן את הפיזור (ואת הפזרנות) – מאפיינים בעייתיים במיוחד כשעוסקים בהתנהלות כלכלית-פיננסית במציאות שלנו. להלן:
- המפוזר מתעורר לעוד בוקר שגרתי בכפר אז”ר, אך בעצם לא ברור לו האם זה בוקר או ערב, האם ישן עד עכשיו או שבדיוק התכוון ללכת לישון, ועוד תהיות דומות. ההסבר שהוא נותן לתחושת הבלבול וחוסר ההתמצאות הזו הוא ש”לא כתוב על השעון” – הצורך הזה במכשיר חיצוני שיכתיב את סדר היום הוא ביטוי לתלות (בלעדית) בהכוונה ובייעוץ, ללא עצמאות וללא יוזמה. המעטפת החיצונית חשובה מאין כמוה בבואנו להתפתח לכיוון החופש הכלכלי, אבל תלות מוחלטת גוררת חוסר שליטה וחוסר אחריות אישית.
- נזכר ש”היום זה מחר” ולפיכך הבין ש”איחר כל דבר” – התנהלות מבולבלת ונטולת שיטתיות גוררת החמצה של הזדמנויות ותסכול תמידי.
- נועל נעליים לא מתאימות, מרגיש שהן צרות – הבלבול גורר החלטות שאינן מותאמות למידותינו. חוסר ההתאמה עשוי להביא לחוסר סיפוק מקצועי/אישי/זוגי/משפחתי ולתחושה של “קטן עלי”. אבל שוב, הפיזור לא מאפשר לחשוב בצורה בהירה על נתיבי יציאה מהתקיעות הזו.
- “אוהב משטר וסדר, אך הסדר מסובך” – אמירה זו של המפוזר משקפת איזושהי מודעות שלו לחשיבות הסדר וההתייעלות, אך גם את התסכול מחוסר היכולות שלו ליישם אותם בחייו. לדעתנו, המודעות הזו היא שלב חשוב מאוד ואף הכרחי בדרך למיסוד מנגנון הכנסות פסיביות, שיביא אותנו לחופש כלכלי. אדם שמבין את היתרונות הגלומים בגיבוש תוכנית ובהתנהלות שיטתית ימצא בסופו של דבר את הדרך. הוא יעמיק בלמידה ויאתר את המומחים השונים שיסייעו לו (ללא תלות) לחדד את הכיוונים שבהם רוצה ללכת.
- חרדות מפני מחלות (וזה עוד בעידן שקדם לקורונה) – מייצגים אדם שונא סיכון, הנוטה להצטייד במעטפת ביטוחית שתספק לו מטריית הגנה רחבה (או 2, במקרה של המפוזר, שעשה בהן שימוש לא נכון), אך כזו שמתבררת ב”יום פקודה” כלא יעילה כלל.
- החור בכיס – מטאפורה ל”חיים במינוס”. אדם שחי את חייו בחֶסֶר פיננסי תמידי, שנובע לרוב מצרכנות רחבה (מידי) ומתכנון פיננסי לקוי, קרי: הכנסות, הוצאות ומה ש(לא קיים) ביניהם, למשל חיסכון והשקעות.
- הרצון להגיע לירושלים והמסע ברכבת – ביטוי לניסיון לצאת ולהגשים יעדים/מטרות/חלומות, אבל שוב, בהיעדר ידע מתאים, ייעוץ נכון ותוכנית סדורה… ומכאן נובע חוסר ההצלחה לעמוד ביעד (שעצם הסימון שלו הוא כבר הליכה בדרך הנכונה, בדומה לשלב החשוב של המודעות, כאמור).
ולסיום-סיומת
אי אפשר שלא להתייחס לתחושה הטובה (מידי?) שאופפת את המפוזר לקראת סוף המסע (שלא קרה, למעשה), ביושבו בקרון הרכבת התקוע בתל אביב: “טוב לנוח ברכבת, כה נעים בתא לשבת” – אזור הנוחות הוא, כשמו כן הוא, אזור נוח. לעיתים נוח מידי. אל לנו להישאר בו. התעוזה לזוז מהמקום הנוח מייצרת חשיבה יצירתית, שמייצרת כיווני פעולה, שאם מתכננים אותם היטב הם מייצרים גם פעולה והגשמה…