“4 שעות עבודה בשבוע”, שחיבר טים פריס (2007), מאתגר את התפיסה המודרנית, אך המסורתית, של ימי עבודה בני שעות קבועות וארוכות (“Working nine to five” ומעלה…).
הוא מספק שורה של אסטרטגיות להשגת חופש כלכלי ויצירת חיים מלאי סיפוק תוך הקדשת מספר מינימלי של שעות לעבודה המכניסה עצמה.
לאורך הספר פריס חולק את התהליכים האישיים והמקצועיים שעבר בעצמו – כשכיר, כיזם ולבסוף גם כמי שהצליח להגשים את חלום החופש הכלכלי ומי שחי חיים המכונים היום “נוודות דיגיטלית”.
מוזמנים לקרוא את סדרת המאמרים שלנו, העוסקת בעיקרי התובנות שניתן ללמוד מהספר החשוב הזה (הפרקים זמינים במקביל גם בערוצי הפודקאסט והיוטיוב שלנו).
פרק שני – תשתית ההגדרות (חלק 2/4)
אנחנו מגיעים לחלק השני של השלב הראשון בתורתו של פֵריס, שלב ההגדרות, שהוא הבסיס לשלושה שלבים נוספים שיגיעו בהמשך (זה אולי נשמע קצת כמו תרגיל במתמטיקה, סוג של משוואה עם שלושה נעלמים, אבל זה באמת יכול להיות הרבה יותר פשוט מזה… צריך רק לשמור על פתיחות).
צידה (תודעתית) לדרך
אז אחרי שדיברנו על ההבחנה בין קבוצת “העשירים החדשים” לבין “הדחיינים”, וגם עמדנו על החשיבות של סימון המטרות ושל שרטוט הדרך להשגתן, נדבר הפעם על רכיב נוסף של תשתית ההגדרות, רכיב שפֵריס מכנה “כללים לשינוי הכללים”. הוא שוטח בפנינו 10 כללי בסיס, צידה תודעתית לדרך. בואו נצלול לעיקרי הכללים האלה:
- פרישה היא לא היעד – הפנסיה שלנו היא אפיק חשוב במסגרת גידור סיכונים, אך לא יעד בפני עצמו. חלק גדול מאיתנו מתייחסים לפרק הזה כאל המטרה הנכספת של חיינו. מתי אנוח יותר? בפנסיה! מתי אטייל יותר? בפנסיה! מתי אקרא יותר ספרים? בפנסיה! טוב, בטח הבנתם. וזה גם כנראה שיח מוכר לרובכם. בקיצור, התייחסו אל הפרישה כאל ביטוח חיים ולא כאל מטרה.
- מחזוריות – החיים שלנו מורכבים מהרבה חלקים ומהרבה שלבים, פעילים יותר ופעילים פחות. “כדי לשרוד, שלא לדבר על לשגשג, אנחנו חייבים לקיים לסירוגין תקופות של פעילות ומנוחה”. במילים אחרות, תכנון החיים שלנו חייב לכלול “מחזורי חיים”, גיוון, פיזור של עשייה ושל מנוחה; ניצול שעות ותקופות יעילות יותר לעבודה, תוך שיבוץ שעות ותקופות של “מיני פרישה” בחיינו. כמו רבים אחרים, פֵריס למעשה ממליץ להיפרד מהמסלול המוכר של קריירה ארוכה ותובענית (שלעיתים גובה מחירים נפשיים וגופניים קשים), שרק אחריה מגיעים ימי המנוחה הנכספים והחופש המלא.
- פחות עבודה לא שווה לעצלות – האנושות המודרנית נוטה להעריך הקְרבה במקום פריון. זה עניין תרבותי שגורם לרוב האנשים להתייחס לשעות עבודה מועטות כאל עצלות, ולא כאל יעילוּת. פריס מגדיר עצלות מחדש, כמצב שבו האדם “סובל בשקט קיום לא אידיאלי, ומניח לנסיבות ולאחרים להחליט עבורנו”. הוא גם ממליץ להתמקד ב”להיות פוריים ויצרניים במקום להיות עסוקים”.
- אף פעם אין “זמן מתאים” – זו אמירה מוכרת מאוד וברורה מאוד, וכנראה גם נכונה מאוד. כדאי שנקבל אותה ונפנים ש”‘יום אחד’ הוא מחלה” שלא תאפשר לנו להגשים חלומות; ש”התנאים אף פעם לא מבשילים” ושאם אנחנו ממש רוצים משהו, כדאי שנעשה אותו ונסדר את התנאים סביבו, תוך כדי תנועה.
- עדיף לבקש סליחה מאשר לבקש רשות – לפעמים צריך פשוט לעשות. לא באופן שפוגע פגיעה אנושה בסביבה שלנו, כמובן… אבל לרוב יהיה נכון יותר לנקוט מהלכים (אחרי שעברנו את תהליך הלמידה והבחינה המתאים לנו) ולאחר מכן להצדיק אותם ולהתמודד עם הטיעונים שסביבנו.
- מינוף יתרונות במקום תיקון חסרונות – התמקדות במעלות שלנו וניצול מיטבי שלהן יביאו לנו הרבה יותר תועלת מאשר לנסות ו”לרפא את עקב אכילס” שלנו. כאן נגיד שלדעתנו אין הכוונה להימנע מניסיון לשפר יכולות במישורים השונים (שאנחנו רוצים להשתפר בהם), אלא לעבוד במינון נכון: מקסום של יכולות וחוזקות שיכולות לסייע לנו לנסוק (קצת עיקרון פארטו, או עיקרון ה-80-20), לצד שיפור עקבי ומדוד של האזורים שאנחנו פחות חזקים בהם.
- Less is More – זה לכאורה עיקרון המנוגד לכל מה שאנחנו מדברים עליו, כי משכורת שלישית היא בהחלט More ותכנון תוכניות וסימון יעדים גם הם חלק מ-More, אבל כאן הכוונה היא להימנעות מהגזמה בהתנהלות שלנו בחיים – גם בהווה וגם בדרך אל היעדים העתידיים. באופן יותר קונקרטי, פֵריס מדבר על ניצול חיובי של הזמן שעומד לראשותנו (צמצום זמן בטלה, שהוא “יסוד רעיל בפני עצמו”, לפי פֵריס), ומסביר שניתן להקביל זמן עודף לא מנוצל למוצרים שממש רצינו להשיג, ושהופכים להיות פחות רצויים כשיש לנו הרבה מהם.
- כסף הוא לא הפתרון האולטימטיבי – ההתמקדות בתהליך של צבירת כסף (שלרוב בא לידי ביטוי בשגרת עבודה שהולכת ושוחקת אותנו) היא לא מה שיהפוך את החיים שלנו לטובים יותר. הזמן שלנו, זמן ההווה, הולך ומתכלה כשאנחנו נשאבים ל”מטחנת הכסף” מבלי לעצור ולחשוב מה היא אמורה לשרת.
- הכנסה יחסית חשובה יותר מהכנסה מוחלטת – בניגוד להכנסה מוחלטת, הכנסה יחסית מביאה בחשבון שני משתנים: כסף וזמן. לשם הפשטות ניקח 2 אנשים שהכנסתם החודשית מסתכמת
ב-20,000 שקלים. עובד אחד משקיע 200 שעות בחודש תמורת ההכנסה הזו – כלומר ערכה של שעת עבודה שלו הוא 100 שקלים. העובד השני משקיע 100 שעות בחודש, ואז ערכה הכספי של שעת עבודה שלו היא 200 שקלים. אז האם לשניהם אותה הכנסה..? אנחנו מניחים שהבנתם את עיקרון היחסיות שבא לידי ביטוי כאן, וכמובן שאנחנו צריכים לשאוף למצב שבו הכנסתנו היחסית תהלום את המימון הדרוש להשגת המטרות שסימנו לעצמנו. - לחץ הוא רע, למעט לחץ חיובי שהוא טוב – לחץ הוא מצוקה, הוא כל דבר שמחליש אותנו ופוגע בנו, בביטחון העצמי שלנו וביכולות שלנו (דוגמת ביקורת הרסנית או נסיעה בכביש מלא בורות). לחץ חיובי, לעומתו, הוא כל דבר שגורם לנו להשתפר, לפרוץ את המגבלות של עצמנו (החל מאימון גופני ועד נטילת סיכונים מקצועיים מחושבים). אגב, מילולית, מעניין לציין את ההבחנה שפֵריס מספר עליה, בין הלחץ הרע שהוא דיסְטְרֵס לעומת הלחץ הטוב שהוא אוּסְטְרֵס (אוּ = בריא, כמו באוּפוריה).
עד כאן תשתית ההגדרות של פֵריס. אנחנו מציעים בחום להתייחס לעקרונות ולכללים שלו כאל ארגז כלים אמיתי. זכרו שהתודעה והחשיבה שלנו יכולות באמת לעצב מציאות. ואם זו מציאות טובה יותר, לא תקחו..?
חשבו על זה ובהצלחה בינתיים!