“4 שעות עבודה בשבוע”, שחיבר טים פריס (2007), מאתגר את התפיסה המודרנית, אך המסורתית, של ימי עבודה בני שעות קבועות וארוכות (“Working nine to five” ומעלה…).
הוא מספק שורה של אסטרטגיות להשגת חופש כלכלי ויצירת חיים מלאי סיפוק תוך הקדשת מספר מינימלי של שעות לעבודה המכניסה עצמה.
לאורך הספר פריס חולק את התהליכים האישיים והמקצועיים שעבר בעצמו – כשכיר, כיזם ולבסוף גם כמי שהצליח להגשים את חלום החופש הכלכלי ומי שחי חיים המכונים היום “נוודות דיגיטלית”.
מוזמנים לקרוא את סדרת המאמרים שלנו, העוסקת בעיקרי התובנות שניתן ללמוד מהספר החשוב הזה (הפרקים זמינים במקביל גם בערוצי הפודקאסט והיוטיוב שלנו).
פרק שמיני – “השחרור”
הפרק הזה יעסוק בשלב הרביעי והאחרון. אחרי הנחת תשתית של הגדרות, אחרי עיסוק בממד הזמן ובדרכים לשמור עליו ולנצל אותו באופן שהכי מועיל לנו, ואחרי לימוד של כלי האוטומציה (או מיקור החוץ) – אחרי כל אלה הגיע תורו של מה שפֶריס מכנה, “השחרור”.
אם נחזור לעקרונות שהוא עמד עליהם בהצגת השיטה – כשהוא אומר “שחרור” הוא מתכוון למעשה ליצירת ניידות, שהיא המעצב השלישי של אורח החיים שלנו, לצד רכיבי הזמן וההכנסה.
מה זאת אומרת ניידות? זאת אומרת להשתחרר מה”תשע עד חמש” המוכרים לכולנו. אגב, זה במקרה הטוב “תשע עד חמש”. שעות המשרד היותר סבירות הן הרי הרבה יותר ממסגרת של 8 שעות ביום…
עבודה מרחוק
עכשיו נכון, ימי הקורונה הביאו לשינוי גדול בהקשר הזה, ועבודה מרחוק היא כבר לא חלום רחוק ובלתי מושג של שכירים רבים. ובכל זאת, משרדים הם עדיין מקומות העבודה הראשיים במשק, וברוב העסקים והארגונים עדיין קיימות מסגרות מוגדרות של שעות עבודה.
וזה בדיוק הדבר שפֶריס ממליץ לכולנו להשתחרר ממנו. אלה בדיוק המסגרות שהוא ממליץ לנו לצאת מתוכן. וכדי לצאת לדרך הזו של הניידות, צריך להתחיל בקטן. להתנסות. לנסות את עצמנו ואת המעסיקים שלנו. להיות יצירתיים ולבחון את האפשרויות הניצבות בפנינו בהקשר הזה של עבודה מרחוק – הן במובן הגיאוגרפי-פיזי והן במובן של ממד הזמן, של שעות עבודה גמישות.
ניידות
לשיטתו של פֶריס, “את העשירים החדשים מגדיר כוח חמקמק הרבה יותר מאשר סתם כסף מזומן – ניידות בלתי מוגבלת”. לשם חתרנו בעצמנו (והגענו ליעד) ולשם אנחנו מזמינים גם אתכם לחתור (ולהגיע!).
החלק הזה בספר הוא למעשה הדרכה שלמה ומפורטת, שתכליתה לפרק לצעדים קטנים את הדרך הזו אל הניידות. ההדרכה כוללת המלצות מאוד קונקרטיות ומעשיות לפעולה – שוב, גם ביננו לבין עצמנו וגם מול המנהלים במקום העבודה שלנו.
חשוב להדגיש שלא סתם מדובר בשלב האחרון בתוכנית; זה שלב שחייב להגיע על בסיס חזק מאוד של רצון ושל נכונות לקחת שליטה על החיים שלנו, לנהוג באחריות ולהתקדם למקומות שבהם אנחנו רוצים להיות. ושליטה היא שם המשחק כאן. איך פֶריס אומר? “בעוד שעבור היזמים שלב האוטומציה הוא השלב הקשה ביותר, כיוון שהם חוששים לוותר על השליטה שיש בידיהם, הרי שהעובדים השכירים נתקעים דווקא בשלב השחרור, מפני שהם חוששים לקחת את השליטה לידיהם”.
האומץ לשנות
עד כאן “השחרור הראשי” ממסגרות העבודה הקבועות (שלא לומר, המקבְּעות). פֶריס מדבר על רכיב אפשרי נוסף של אותו שחרור, בדמותו של האומץ לעזוב מקום עבודה/מקצוע/תחום עיסוק שאנחנו מבינים עמוק בלב שהוא לא בשבילנו, ונשארים בו מהסיבות הלא נכונות. סיבות בסגנון של “מה יקרה אם…?”; סיבות שמבטאות פחד גדול שלא בהכרח מתכתב עם המציאות, כמו “עזיבה היא צעד בלתי הפיך”; “לא אצליח לשלם חשבונות”; “אם אתפטר אשאר בלי ביטוח בריאות ובלי פנסיה”. פֶריס מתמודד בספר עם כל אחד מההסברים האלה ונוספים באופן מפורט ומציאותי מאוד – שווה להפגין פתיחות לכיווני החשיבה שלו, שהשורה התחתונה שלהם היא שהכול אפשרי, ושרוב הדברים שנראים לנו מורכבים עד כדי חסרי פתרון – הם ההפך הגמור.
אנחנו נוסיף ונדגיש, שאין כאן איזו קריאה המונית לצאת ולהתפטר, חלילה. הרעיון הוא פשוט לאהוב את מה שאנחנו עושים, באמת לאהוב, אבל במקביל גם להיות הבעלים של הזמן שלנו, באמצעות הכנסות פאסיביות. ואלה הנתונים שלפחות חלק מהשכירים – להערכתנו חלק גדול מהם – לא מחזיקים בידיהם. אלה האנשים שלדעתנו צריכים לקרוא בעיון את ספר ההדרכה הזה. נצטט את אחד ממשפטי המפתח של החלק הזה בספר, מאחר שהוא באמת מיטיב להעביר את המסר: “היכולת לזנוח דברים שאינם עובדים היא אחת מתכונותיהם הבסיסיות של המצליחנים”.
פרישה בקטן
הרכיב השלישי של שלב השחרור של פֶריס הוא מה שהוא מכנה “מיני פרישה”. הוא כמובן מתכתב עם שני הרכיבים האחרים ובמידה רבה מתאפשר על בסיסם, אבל זה גם רכיב שיכול לעמוד בפני עצמו.
הרעיון של “מיני פרישה” הוא לא חופשה ארוכה ולא הפסקה מהעבודה, אלא אימוץ של אורח חיים (נייד). פֶריס מחבר את הרעיון הזה ל”אחת ההונאות הגדולות ביותר של העידן המודרני: מסעות ארוכים ברחבי העולם מוגבלים לעשירים כקורח”. במילים אחרות – אנחנו נוטים לחשוב ולהאמין שאין לנו מספיק כסף ושזה אף פעם לא הזמן הנכון כדי להגשים את החלומות האלה של ניידות ונוודות (בשביל זה יש פנסיה הרי…).
אגב, גם אם טיולים גדולים בעולם הם לא בדיוק החלום של כל אדם, אם נחשוב על זה, נגלה שהם מככבים בחלק גדול מהמקרים. ועל הרקע הזה פריס מעלה את השאלה החשובה, “למה שלא אקח את 30-20 השנים שבאות בדרך כלל אחרי הפרישה, ואפזר אותן מחדש על פני כל החיים במקום לשמור הכול לסוף?”.
למה לא באמת?!
ולא, תשובות בסגנון של “יש לי ילדים” הן פחות רלוונטיות. נוודות כמובן לא מתאימה לכל אדם, אבל האמירה כאן היא שהדברים שאנחנו נוטים לייחס להם מאפיינים של קבע – בראש ובראשונה ילדים ומשפחה – יכולים לנדוד יחד איתנו, ברצותם וברצותנו.
בקיצור, פריס מציע לבחון את שיטת ה”מיני פרישה” כאורח חיים חדש, שיאפשר לחיות את החיים באופן מלא יותר. הוא מתאר ומפרט, כהרגלו, את היתרונות הרבים הגלומים בשיטה הזו – הן אלה הקשורים לאיכויות וללמידה הנלוות לחוויות מהסוג הזה, והן אלה הכלכליים.
וזה מתחבר לתפיסה הרווחת, שלפיה טיולים בעולם שמורים לעשירים בלבד. לא, הם לא. לא כולם בכל אופן, ולא אם בוחרים לאמץ אותם כאורח חיים, שאף עשוי להשתלב בצורה מופלאה עם תפיסת העצמאות הכלכלית.
יאללה, צאו לדרך השחרור שמתאימה לכם.