בימים אלה אנחנו נוהגים לאחל איש לרעהו, ״שנה טובה״. הרגל כזה, מושרש עמוק בכולנו מינקות, חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית-ישראלית שלנו.
המנהג יפה והברכה מקסימה וכולנו מברכים ומברכים ולעיתים זה נראה למביט מהצד קצת ״על אוטומט״.
האם יתכן שהברכה והכרוך בה הפכו כבר להרגל עבורנו? האם חשבנו על משמעותה?
יכול להיות שזה חלק מהאוטומט שמוביל את רובנו כל יום, מדיי יום בדבר הזה שנקרא חיים?
למה שהשנה תיהיה רק ״טובה״? למה שלא תיהיה ״טובה מאוד״ או ״מצוינת״?
למילים שאנחנו בוחרים להשתמש יש משמעות ויש משקל והן מסמלות את הקשר בין התת מודע שמנהל אותנו לבין המודע שלנו (שהיחסים בינהם הם בערך 97:3 לטובת התת מודע).
אחת משורות המחץ של המשורר הלאומי, טוני רובינס, שיכבד אותנו בביקור בארץ ביום שישי הבא, היא:
Raise your standards
הגביהו לעצמכם את הרף, בכל תחום
לא צריך בהרבה, אפשר בממש קצת, אבל מגמת ההגבהה חייבת להיות מתמשכת.
כשמציבים מטרות גבוהות גם מגיעים לתוצאות גבוהות. כמה פשוט, ככה נכון.
האתגר הוא כפול: להחליט להרים את הרף ולבצע את אותם הדברים רק בתוספת מאמץ קטן מתמשך.
רוב האנשים יתקשו להתמיד בהגבהת הסטנדרטים שלהם. למה זה קורה? שאלה מצוינת! (בטוח שנכתוב על זה בעתיד).
מציעים, ערב השנה העברית החדשה, להתחיל להגביה את רף הברכה: ״שתיהיה לכולנו שנה מצוינת״!
עמית והגר