“אבא עשיר, אבא עני”, שכתב רוברט קיוסאקי (1997), הוא אחד הספרים המוכרים והחשובים הנוגעים לכסף ולעושר. הוא מאתגר את התפיסות שרובנו גדלנו עליהן בנוגע לכסף, ומספק תשתית של ידע מעשי סביב השאלה: איך אפשר להפוך לאנשים עשירים?
קיוסאקי מתאר את חוויותיו כמי שגדל עם שני אבות: האחד הוא אביו הביולוגי, שהיה משכיל מאוד אך גם “עני”, והאחר הוא אביו של חברו הטוב, שהיה רחוק מלהיות משכיל אך זכה בתואר “עשיר”, בזכות עצמו.
על בסיס ניסיונו ובאמצעות שורה של אנקדוטות ו”שיעורים”, קיוסאקי מסביר את ערכו הרב של חינוך פיננסי ומתאר בהרחבה את חשיבותה של ההכנסה הפסיבית, שתאפשר יציאה ממה שהוא מכנה “מרוץ העכברים”: המסלול המוכר של החיים, שכולל לימודים, עבודה, שגרה שוחקת והיעדר חשיבה מספקת על יצירת רווחה כלכלית ועצמאות כלכלית.
מוזמנים לקרוא את סדרת המאמרים שלנו, העוסקת בעיקרי התובנות שניתן ללמוד מהספר החשוב הזה (הפרקים זמינים במקביל גם בערוצי הפודקאסט והיוטיוב שלנו).
שיעור שישי: “עבדו כדי ללמוד – אל תעבדו למען הכסף”
השיעור השישי בסדרת השיעורים של קיוסאקי עוסק באחד הרכיבים המרכזיים בחיינו, מה שרובנו תופסים במקרה הטוב כ”הגשמה עצמית” ובמקרה הפחות טוב כ”מקור למימון חיינו”. ניחשתם נכון, אנחנו מדברים על ה-ע-ב-ו-ד-ה.
המסר הגדול של קיוסאקי בשיעור הזה ולמעשה בספר כולו, הוא שמקום העבודה הוא לא המקור לכסף, כלומר להרבה כסף, לעושר. בשפה שלנו, על בסיס כל מה שלמדנו, אנחנו מרבים להגיד שלא מתעשרים מעבודה, או שכשהולכים לעבודה אין זמן לעשות כסף.
התועלת שבעבודה
קיוסאקי מוסיף לעניין הזה אלמנט נוסף, אקטיבי ומעשי: מקום העבודה הוא אומנם לא מקור לעושר, אבל הוא יכול להיות בית ספר מצוין לחיים, וכדאי לנצל אותו ככזה. בעצם, יותר נכון לדבר על זה בלשון רבים – מקומות עבודה, בתי ספר. זה גם חלק מלב-ליבו של הטיעון שלו: אנחנו צריכים “לטעום” כמה שיותר תחומים, לרכוש כמה שיותר מיומנויות, לדעת מעט על הרבה, ולהבין גם את הזיקות בין התחומים. מקומות העבודה ותתי-התחומים השונים יכולים לספק לנו את הידע הנרחב, הרוחבי והמגוון הדרוש ליצירת כסף.
בהקשר הזה, קיוסאקי לא מתכוון לעצם העבודה הקשה, שאותה הוא מכנה “המיומנות היחידה שאנשים מכירים” בכל מה שנוגע לכסף. הוא מדבר על האינטליגנציה הפיננסית שכבר תיארנו, אותו מכלול של מיומנויות נרכשות בעיקר בתחומי החשבונאות, ההשקעות, החוק, והשווקים. האחרונה מורכבת למעשה מיכולות שיווק ומכירה, על בסיס הכרת האופן שבו פועלים השווקים. לתפיסתו של קיוסאקי, זוהי מיומנות הבסיס, מיומנות של תקשורת, החשובה ביותר להצלחה אישית.
בפועל, רוב האנשים תופסים את היכולות האלה של המכירה והשיווק כשליליות. בעיקר אם מעמידים אותן מול נושאים “ערכיים” יותר, כמו כישרונות ותעודות ועבודה קשה. אבל מול התפיסה הרווחת הזו יש גם מציאות: קיוסאקי מציב בפני קוראיו את העובדה העצובה של שפת הכסף, שלפיה “אין די בכישרון גדול”; אנשים מוכשרים רבים מרוויחים פחות מהמוכשרים פחות… כאן הוא חוזר לעולם ההמבורגרים כמרחב הדְגמה: רשת מקדונלד’ס היא אחד הייצוגים הגדולים של המאכל הלאומי האמריקני, אבל ההמבורגרים שהיא מייצרת הם כנראה לא הטובים ביותר בעולם… כלומר, הרשת מעולה בעסקים ובשיווק, לעומת אנשים או גופים אחרים שמעולים בהכנת המבורגרים, אבל אינם עשירים מופלגים.
במילים אחרות, כישרון – גדול ככל שיהיה – לא יעניק לבעליו עושר, בלי שיהיה מוּעשר במיומנויות נוספות, בעיקר אלה הקשורות לתחומים בעלי המוניטין הנמוך, תחומי המכירות והשיווק. בהקשר הזה, קיוסאקי מספר על עצמו שהוא לא “הסופר הטוב ביותר”, אלא “הסופר הנמכר ביותר”; או לפחות אחד מהם.
בשורה התחתונה
בשיעור השישי והאחרון בספר החשוב הזה למדנו שכדי להתעשר אנחנו צריכים להסתכל רחוק, מעבר לתלוש המשכורת הבא; למדנו שאנחנו צריכים לנצל את העיסוקים השונים שלנו כמקורות לרכישת ידע ומיומנויות; למדנו שכדאי לנו לעבוד לא רק כדי לשלם חשבונות, אלא כדי להתפתח ולהתקדם; ובעיקר – כדי לא להיגרר למרוץ העכברים, או כדי לפתח יכולת יציאה ממנו. כנראה, שכמו שקיוסאקי אומר, הלמידה בעבודה והחיים בכלל הם סוג של חדר כושר, כש”החלק הקשה ביותר הוא להחליט ללכת”. אבל ברגע שמחליטים, רצים…