“חשוב והתעשר”, מאת נפוליון היל (1937) מספר את סיפורם של יזמים מצליחים דוגמת הנרי פורד, תומס אדיסון ואנדרו קרנגי.
על בסיס או באמצעות הסיפורים האלה משרטט היל פילוסופיה שלמה של הצלחה פיננסית – הוא לא עוסק ישירות באסטרטגיות השקעה והצמחה של כסף, אלא מניח תשתית תודעתית שתאפשר את התהליכים האלה.
מוזמנים לקרוא את סדרת המאמרים שלנו, העוסקת בעיקרי התובנות שניתן ללמוד מהספר החשוב הזה (הפרקים זמינים במקביל גם בערוצי הפודקאסט והיוטיוב שלנו).
פרק חמישי – דמיון
הפרקים הקודמים בסדרה עסקו בעקרונות התודעתיים של העושר – שאיפה, אמונה ושכנוע עצמי, וכן בעולם המומחיות ורכישת הידע. בפרק הנוכחי נעסוק ברכיב שהיל מכנה “בית המלאכה של המוח”, הוא הדמיון.
לשיטתו של היל, הדמיון הוא הרכיב במוח שאחראי על עיצוב התוצר שאליו מכַוונות השאיפות. הנחת העבודה היא, שאם אדם מדמיין לעצמו דבר מה – הוא גם יכול ליצור אותו. אנחנו מכירים את זה גם בגרסת ״מחשבה מייצרת מציאות״. כאמור, אנחנו לא מגלים כאן לא את אמריקה ולא את קסם החשיבה החיובית. ובכל זאת, ראוי להתעכב רגע על כוח הדמיון שהיל מציע כרכיב החמישי בפילוסופיית העושר שלו.
העידן הנוכחי, המאופיין בקצב התפתחות מהיר מאוד, הוא עידן שמעניק מקום של כבוד לכוח הדמיון. כוח זה הוא היכולת שאִפשרה לאדם בן זמננו לגלות “יותר כוחות טבע מאשר כל אלו שנתגלו… לאורך כל ההיסטוריה של המין האנושי, ולרתום אותם לשירותו”. מספיק להזכיר בהקשר הזה את עולמות התעופה והאינטרנט, שהפכו את הכדור שאנחנו חיים עליו לכפר גלובלי אחד גדול-קטן.
סוגים של דמיון
אחרי שהבנו את חשיבות הדמיון ליצירה ולהגשמה, היל מחדד עבורנו את ההבדל בין שני סוגים של דמיון. האחד הוא “דמיון צירופי” והשני הוא “דמיון יצירתי”.
הדמיון הצירופי הוא למעשה מִצְרף; הרכבה או חיבור של תפיסות, רעיונות ותוכניות קיימות, לכדי ישות חדשה. הדמיון המצרפי הוא תכונה המאפיינת את הממציאים הגדולים, שעושים שימוש בכל החומרים המקיפים אותם, באמצעות רכישת השכלה, צבירת חוויות והתבוננות על העולם.
הדמיון היצירתי הוא יצירה חדשה לגמרי, תוצר של קשר שנוצר בין המוח “הסופי” לבין מה שהיל מכנה “התבונה האינסופית”. זהו מרחב של השראה, של תחושות; מרחב על-תודעתי שבו נוצרים רעיונות חדשים לגמרי. היל מדבר על תכונה זו ככזו המאפיינת את הגאונים – האנשים שמשתמשים בה לאחר שלא הצליחו לפתור בעיות באמצעות הדמיון המצרפי.
הדמיון הזה, היצירתי, הוא השחקן הראשי בענייננו. היל מדבר עליו כעל שריר שצריך לתחזק ולתרגל את השימוש בו – התרגול הופך אותו לרגיש יותר לקליטת השראה ורעיונות. בהקשר הקונקרטי של הכסף, הדמיון היצירתי הוא כלי שאנשים ששואפים לעושר צריכים לאמץ ולהפעיל באופן תכוף, כדי לגבש באמצעותו תוכניות שימירו את השאיפה או את המחשבה על הכסף – לכסף עצמו. במילים אחרות: הדמיון מסייע לתודעה להפוך את הרצון העז ואת הרעיון למקבילתם הפיזית, דרך תוכנית סדורה; משאיפה בלתי מוחשית לצורתה המוגדרת והמוחשית.
דמיון היסטורי
סיפור מרכזי בפרק שעוסק ב״בית המלאכה של המוח״ הוא סיפורו של ״קומקום מכושף״ אחד, שמתברר כסיפור הולדתו של המשקה הפופולרי בעולם, ״קוקה קולה״. היל מספר על עסקה שבוצעה בבית מרקחת אחד בעיר עלומה בארה״ב, לפני עשרות שנים. במסגרת העסקה הזו מכר רופא כפרי אחד לרוקח המקומי קומקום ישן, כף עץ גדולה ופיסת נייר קטנה שעליה כתובה נוסחה סודית. תמורת אלה שילם הרוקח לרופא את כל חסכונותיו – 500 דולרים – אך לא ידע שהוא עושה את עסקת חייו. הרכיב המשמעותי בעסקה הזו היה פיסת הנייר הקטנה, או יותר נכון המילים שהיו כתובות עליה, כנראה מבלי שהמוכר, הרופא, היה מודע לעוצמתן.
המוצר החשוב ביותר שנסחר בעסקה הזו היה למעשה רעיון! רעיון שהתברר כשווה הרבה כסף. הוא פיתח ענפי כלכלה, יצר מקומות תעסוקה והרחיב את מקורות העושר והרווחה של מיליוני אנשים ברחבי העולם ומאז שנהגה. במסגרת העסקה שהתרחשה אי שם בדרום ארה״ב, בשלהי המאה ה-19, איש העסקים אסא קנדלר רכש את זכויות הייצור של ״התרופה״ מרוקח בשם ג׳ון פמברטון, ומשם הכול היסטוריה.
היל מציע לקוראים באשר הם לזכור, בכל פעם שיראו את צמד המילים ״קוקה קולה״, ש״קיסרות העושר וההשפעה הגדולה שלה צמחה מרעיון יחיד, שהמרכיב המסתורי שמוכר התרופות, אסא קנדלר, ערבב בנוסחה הסודית היה… דמיון״.
בשורה התחתונה – שריר הדמיון הוא שריר של יצירתיות
כמו כל שריר, פיתוח שלו דורש אימון והתנסות, אך בשונה מהשרירים הפיזיים, השריר המחשבתי הוא כמעט בלתי מוגבל, וכך גם פוטנציאל המימוש שלו (או כפי שכתב היל, ״מחשבות הן דברים… והיקף פעילותן הוא העולם עצמו״). דרך ההתעשרות דורשת פעילות רבה של השריר הזה – מאמץ שכאמור התשואה הפוטנציאלית שלו היא כמעט בלתי מוגבלת.