על מה היינו מתחרטים אלמלא יצאנו לדרך שלנו לפני תשע שנים?

מעשים, חרטות, מעשים

רק לפני כמה שבועות נכנסנו כולנו בשעריה של השנה החדשה, 2023. כולנו כבר קראנו ושמענו לא מעט סיכומים של השנה החולפת וציפיות והערכות לגבי השנה שהחלה; כולנו מבינים שהתקופה היא תקופה מורכבת מבחינה פיננסית – התייקרות, גם של מחיר הכסף עצמו, וירידות בשוק ההון, וחששות ומה לא…

אז הפעם לא נדבר על ההזדמנויות הטמונות בכל משבר, גם במשבר הנוכחי (התייחסנו לזה בניוזלטר שלנו – מוזמנים להירשם אם אתם עדיין לא רשומים). הפעם נתייחס לתקופה שאנחנו נמצאים בה בהקשר של לוח השנה הלועזי – כאמור, תחילת שנה, התחדשות; הזדמנות סמלית לעצירה, לבחינת האסטרטגיה שלנו (או לגיבוש שלה, אם היא עדיין לא מגובשת). עבורנו הימים האלה של ינואר נושאים משמעות מיוחדת נוספת – אלה ימים שבהם אנחנו חוגגים “יום הולדת” לעצמנו, לדרך הזוגית המרתקת שיצאנו אליה אי שם ב-2014.

אחת הזוויות שמעניין לבחון כשעושים עצירה כזו, בנקודת זמן סמלית כזו, היא זו של החרטות. אבל לא מה שאנחנו מתחרטים שעשינו, אלא מה שהיינו עשויים להתחרט עליו אלמלא עשינו אותו. מעניין, לא?!

מה שהניע את ג’ף בזוס לעזוב משרה מבטיחה בקרן גידור ולהקים חנות ספרים מקוונת ב-1994 שנקראה אמזון היה החשש שלו מחרטה מאוחרת שלא לקחת חלק בתופעה שהייתה אז בחיתוליה – האינטרנט. כשבזוס הבין את הפוטנציאל הטמון ברעיון שנשא בחובו האינטרנט, הוא לא היה יכול לוותר על ההזדמנות לגלוש על גלי הצונאמי שהאמין שישנו את העולם. “ידעתי שכשאהיה בן 80 ואסתכל על חיי בדיעבד, לא אתחרט על כך שניסיתי”, הוא אמר.

יש תמיד זמן לחרטות, אבל הכי חשוב לתרגם אותן למעשים. להחליט שבשנה הבאה נעשה אחרת ולפעול אחרת (או לפחות לנסות לפעול אחרת). כן, כמו כולם, אנחנו לא מושלמים וגם אנחנו מתחרטים לא פעם גם על החלטות כלכליות. לשמחתנו, בעקבות הדרך שבה הלכנו בתשע השנים האחרונות, החרטות שלנו כיום שונות מאוד לעומת אז, כשיצאנו לדרך.

לרגל השנה החדשה וסביב חגיגות יום השנה התשיעי לשינוי הגדול שעשינו בחיים, בחרנו במספר חרטות שהתמודדנו איתן ערב ההחלטה על השינוי, ובחנו אותן במונחים של היום.

אז על מה היינו מתחרטים אילולא היינו יוצאים לדרך?

הזמן האבוד

הדבר הראשון שהיינו מתחרטים עליו הוא כנראה הזמן האבוד.

פעם שנינו היינו מבלים בממוצע 4.5 שעות בפקקים מדי יום. זהו זמן שלא היינו יחד כזוג, או שלא הקדשנו למשפחה שלנו. המציאות שלנו היום מאפשרת ניצול הרבה יותר טוב של הזמן. היום-יום שלנו מלא בעשייה משותפת, שהיא גם מגוונת וגמישה ומאפשרת לנו לשבץ בלוח הזמנים לא מעט זמן אישי, זוגי, משפחתי וחברתי. זמן איכות שהיום, בניגוד לעבר, אנחנו נהנים ממנו באופן שוטף, לאורך כל השנה, ולא רק בסופי שבוע ובחגים.

השתעבדות לחובות

הנושא השני שכנראה היינו מתחרטים עליו אם לא היינו משנים את חיינו הוא השתעבדות לחובות ענק.

יש סקרים שמראים, למשל, שמרבית  המילניאלס האמריקאים לא רוצים להיות בעלים של בתים. זה שונה מאוד מההווי ומדורת השבט הישראלית: חינוך לרכישת דירה כאחד מהצמתים שכל אזרח “חייב” לעבור בהם, במיוחד אחרי החתונה. אנחנו לא שונים, גם היינו בסרט הזה, כזכור מכרנו את הדירות שלנו לפני כמה שנים –  על זה אנחנו לא מתחרטים כלל. אבל מי שהשתעבדו לחובות רעים כמו משכנתאות, ייתכן שמתחרטים כמו חלק גדול מהמילניאלס האמריקאים.

זה לא סוד שמחירי הדיור בישראל הרקיעו שחקים בשנים האחרונות – הם עדיין גבוהים מאוד גם בסביבת הריבית הגבוהה המאפיינת את העת הנוכחית. הסכום הממוצע של הלוואת משכנתה לדירה בישראל הגיע כבר קרוב למיליון שקל. סביר להניח שזוג צעיר מאזור המרכז, שהצליח בעור שיניו לחסוך כמה מאות אלפי שקלים, נוטל משכנתה של יותר ממיליון שקל לתקופה של 30 שנה. מדובר בסכום משמעותי של חוב שלא מנותב למטרות צמיחה והגדלת ההון העצמי, אלא משרת פרדיגמה והוויה תרבותית, מייצר קיבעון מחשבתי ופיננסי ארוך טווח. הצעה שלנו: קודם תהיו מיליונרים ואחר כך תקנו בית יקר למגורים (ולא להפך).

החמצה מקצועית

אם לא היינו יוצאים לדרך, חרטה נוספת כנראה הייתה קשורה להתפתחות המקצועית – הקריירה שהוחמצה, העסק שלא קם, ההרצאות שלא הקשבנו להן

אחרי שנות הקורונה – תקופה שבה היינו עדים להיאחזות בקרנות המזבח של מקומות העבודה – בלטה תופעה של חיפושי דרך, של התפטרויות (שקטות יותר ושקטות פחות). נראה, שיותר ויותר אנשים מעזים ליטול סיכונים ולחפש עיסוקים חדשים – טלטלת הקורונה גרמה לרבים וטובים להסתכל על עצמם ועל העוגנים בחייהם מכיוון אחר, מכיוון של הבנת שבריריות החיים, של הצורך להסתגל, של הכדאיות לפעול ולמצות וליהנות; גם בתקופות של אי-יציבות ושל משברים נראה שאנשים מצליחים לראות הזדמנויות ולאזור אומץ לשנות. וזה משמח אותנו מאוד, כמי שעשו בעצמם את הצעד הלא פשוט הזה.

ההשקעות שלא עשינו

לפני שיצאנו לדרך היינו שומעים תמיד את הרחש הישראלי המוכר: “למה סבא לא קנה 10 דונם בחולות של נס ציונה? למה אבא ואמא לא קנו שלוש דירות בשנות ה-80 ברעננה, כפר סבא והרצליה במחיר של 120 אלף דולר לדירה? למה אנחנו לא קנינו ביטקוין כשהוא היה שווה דולר?” נכון שכולם מכירים את ה”למה” האלה? לכולנו יש “למה” כאלה, וכנראה שגם יהיו כאלה בעתיד. ובכל זאת יש כאלה שקנו את השטח בנס ציונה ואת הדירות ברעננה ואת הביטקוין בראשית דרכו. הם עשו זאת כי יש להם חיידק יזמי, כזה שמזהה סיכויים ומוכן גם להתמודד עם סיכונים. הם לא ידעו שההחלטות שלהם, שנקנו בגרושים, תהיינה שוות זהב. אבל הם, כמו בזוס, לא היו מוכנים להתחרט על כך שהם לא ניסו וישבו מנגד על ספסל החיים.

להתחרט? לעשות!

במקום להתחרט על כל הסעיפים הללו, מספיק שתבחרו אחד מהם, שעליו תרצו להתחרט הרבה פחות בשנה שרק החלה. להתחרט פחות זה לעשות קצת יותר, כדי לשנות את המשוואה. עכשיו השאלה היא רק איזה מהסעיפים כדאי לבחור? זו שאלה לבירור כחלק מתוכנית העבודה המשפחתית לשנה החדשה.

בהצלחה!

ברוכים הבאים לפלטפורמה – חדש