“4 שעות עבודה בשבוע”, שחיבר טים פריס (2007), מאתגר את התפיסה המודרנית, אך המסורתית, של ימי עבודה בני שעות קבועות וארוכות (“Working nine to five” ומעלה…).
הוא מספק שורה של אסטרטגיות להשגת חופש כלכלי ויצירת חיים מלאי סיפוק תוך הקדשת מספר מינימלי של שעות לעבודה המכניסה עצמה.
לאורך הספר פריס חולק את התהליכים האישיים והמקצועיים שעבר בעצמו – כשכיר, כיזם ולבסוף גם כמי שהצליח להגשים את חלום החופש הכלכלי ומי שחי חיים המכונים היום “נוודות דיגיטלית”.
מוזמנים לקרוא את סדרת המאמרים שלנו, העוסקת בעיקרי התובנות שניתן ללמוד מהספר החשוב הזה (הפרקים זמינים במקביל גם בערוצי הפודקאסט והיוטיוב שלנו).
פרק שלישי – תשתית ההגדרות (חלק 3/4)
אז מה על הפרק בפרק הזה? אחרי שעברנו את שלב ההגדרות (בדגש על “עשירים חדשים” לעומת “דחיינים”), וסקרנו את עשרת “הכללים לשינוי הכללים”, נעסוק הפעם ברכיב בלתי נפרד מכל תהליך שינוי… מנחשים?
מלכודות
טוב, לא נשאיר אתכם במתח: פחד. פחדים. חששות. ספקות…
אנחנו בטוחים שכל אלה מוכרים היטב. בגדול, הרי מדובר ברגש טבעי לגמרי ולגיטימי לגמרי, שבמקור נועד להגן עלינו מפני סכנות בג’ונגל ובמערות, בגלגולים הקודמים שלנו כאנשים קדמונים. אבל בעולמות שלנו, בעולם הכסף וההשקעות (וכנראה שבכלל בעולם המודרני), הוא עלול לעכב אותנו, וגרוע מכך – למנוע מאיתנו דברים שאנחנו רוצים להשיג, חולמים עליהם.
פריס מקדיש לנושא הזה פרק שהוא מכנה “היזהרו ממלכודות”. הוא מדבר על הצורך לפזר חששות ולהימנע משיתוק. והוא לא רק מדבר על הצורך הזה, הוא גם מדגים איך הוא בעצמו עשה את זה ומסביר את עיקרי הדרך שלו. העיקרון הראשון במעלה הוא להשתמש במילים. להגדיר את הפחד. לנסח אותו. לחשוב, לכתוב ולקרוא מה הדבר שהכי מפחיד אותנו שיקרה כתוצאה ממהלך השינוי שאנחנו רוצים לעשות אך מפחדים לנקוט.
איך הוא אומר? “רוב האנשים יעדיפו אומללות על פני חוסר ודאות. במשך שנים הייתי מציב לעצמי מטרות, מחליט לשנות כיוון, ולא עושה כלום. הייתי חסר ביטחון ומפוחד בדיוק כמו כולם”. ואז הוא החליט שהוא מנסח “את התרחיש הגרוע ביותר שעלול לקרות” כתוצאה ממימוש ההחלטה שלו בפועל. לשיטתו, “לנצח את הפחד = להגדיר את הפחד”.
התמודדות
ולא תאמינו, כמו שאנחנו לא האמנו בהתחלה, אבל עצם הניסוח הזה הוא כבר חלק מהפתרון. חלק אמיתי. מוחשי. החששות מתפוגגים, הדאגות מתערפלות, השמחה משתלטת עלינו והכיוונים מתבהרים ומתחדדים. נשמע טוב, לא? פתאום גם המפחיד ביותר נראה סביר, מציאותי, בר-התמודדות. פתאום הקשיים הפוטנציאליים שהתייחסנו אליהם כמורכבים ביותר נראים זמניים בלבד. יותר מזה, פריס הגדיר את תפיסת העולם החדשה שלו כך: “בעצם אין כל סיכון, רק פוטנציאל חיובי לשינוי בחיים, שאחריו אוכל לחזור לדרכי הקודמת מבלי להשקיע מאמץ גדול יותר מהמאמץ שאני משקיע ממילא”.
עוד נקודה מעניינת שפֵריס מציף בהקשר של פחדים שחוסמים אותנו מלהתפתח היא מה שהוא מגדיר כ”הכחשה אופטימית”, או “הפחד מפני הלוא נודע המסווה את עצמו כאופטימיות”. באופן קונקרטי יותר, הכוונה היא למשל למצב שבו “רק” משעמם לנו קצת במקום העבודה הנוכחי שלנו, או שחסרה לנו השראה והתרגשות מהעשייה שלנו. אתם יודעים, מותרות… אז זהו, שהמותרות האלה הם החיים עצמם, ולתפיסתנו (שכאמור מבוססת גם על התפיסה של פֵריס) פשוט חבל להעביר חלק גדול מהחיים בסוג של “ציפה וציפייה” – ציפה על פני המים “הסבירים” בשילוב ציפייה לשיפור.
עכשיו שיהיה ברור – אופטימיות ותקווה וציפיות חיוביות הן חשובות! הן יכולות להשפיע ובמידה רבה אף לעצב את המציאות הרצויה לנו. אבל כדי לייצר מציאות רצויה הן לא יכולות להישאר רק ברמת המחשבות והרגשות, אלא צריכות להיות מתורגמות למעשה, למעשים. במילים אחרות, כדאי שנשים לב למאפיינים של האופטימיות שלנו – האם היא מהווה תירוץ לחוסר העשייה (כי צריך רק לחכות עוד קצת והדברים ישתנו או יסתדרו מאליהם), או שהיא מניעה אותנו לפעולה? בואו נהיה כולנו באופציה ב’, ולא נחכה רק למצבי שפל ואין-ברירה כדי לפעול.
פרקטיקה
ואם בפעולה עסקינן, הנה לפניכם שבע פעולות, שבעה מהלכים מעשיים שפֵריס ממליץ לנקוט:
- “הגדירו את הסיוט שלכם” (שעלול להתפתח בעקבות השינוי) – איך הוא ייראה? כמה נורא? האם באמת יהיה כל כך נורא? האם השפעתו תהיה בלתי הפיכה?
- ציינו לעצמכם את המהלכים שתוכלו לנקוט כדי לתקן את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהסיוט.
- הגדירו מה יכולות להיות ההשלכות החיוביות של השינוי.
- בתרחיש רע ומפחיד של פיטורים, מה תעשו כדי “לשמור על שליטה כלכלית”?
- איזה דברים אתם נוטים לדחות מתוך פחד (כאן הוא מציין, אגב, שהדברים שהכי חשוב שנעשה – כדי להתקדם וכדי להתפתח, לא רק כדי לשרוד – הם גם הדברים שאנחנו נוטים לדחות הכי הרבה…)?
- מהו המחיר, או המחירים, של חוסר הפעולה? של החרטה במבט לאחור (החרטה הפוטנציאלית על מה שלא עשינו…)?
- “למה אתם מחכים?” – זאת אולי שאלת השאלות, ורוב הסיכויים שהמענה עליה קשור באיזשהו אופן לחסם הפחד (כמו כולם, אגב). פריס אומר כאן מילים מדויקות מאוד ומניעות מאוד. לפחות לדעתנו: “קבעו לעצמכם את המנהג החשוב ביותר של מי שמגיע להישגים וגם נהנה מהדרך: פעולה”.
וזו גם כנראה השורה התחתונה של הפרק הזה – פעולה. פעולה ככלי התמודדות עם פחד. אפשר גם להתחיל מפעולה שקשורה בלמידה, עדיף בלמידה מעשית. והעיקר – לא לפחד כלל.
בהצלחה חברים!